קטגוריה: סיפורים אישיים

במסגרת סיפורים אישיים, – מובא פה סיפורו של בחור בסביבות גיל 30 שנעדר בזמנו כמה פעמים והסכים, ברוב טובו, לשתף אותנו ברגשותיו ומסקנותיו לגבי כל מה שעבר עליו בזמן ההיעדרויות.

הסיפור מובא פה ללא עריכה, בלשון הכותב ובעילום שם, רק לנו ידועים כל פרטיו.

״בכל שלושת הפעמים נעדרתי כל פעם ל 4 ימים.

פעם אחת מצאו אותי כמעט ללא הכרה.

פעם אחת שוטרים ארבו לי.

פעם אחת ניידת משטרה זיהתה אותי….

בכל הפעמים האלה לא אכלתי ולא שתיתי….״

״כאשר הזמן עוצר מלכת:

היו שנים שבהן החושך היה המקום היחיד שבו הרגשתי שאני יכול להסתתר. תקופות ארוכות שבהן משא החיים פשוט הכריע אותי. זוגיות, עבודה, בעיות כלכליות, ומעל הכל, מצב נפשי דיכאוני וקשה ששאב ממני כל טיפת תקווה. באותם ימים אפלים, הפתרון היחיד שהעיניים הכבויות שלי הצליחו לראות היה לברוח. רציתי להיעלם. ברחתי למדבריות, מחפש את השקט האכזרי של רעב וצמא. היו רגעים שבלעתי כדורים, רק כדי לכבות את הרעש הפנימי, בניסיון נואש לברוח מסיטואציות שפשוט לא ידעתי איך להתמודד איתן.

אבל מה שלא הבנתי אז, מתוך עיוורון מוחלט של כאב, הוא שכאשר אתה בורח אל הקצה, אתה לא באמת בורח מהצרות שלך, אתה בורח מעצמך. ובזמן שחיפשתי את ה-אין השארתי מאחוריי הרס מוחלט בקרב כל מי שאהב אותי. לא ראיתי את הפחד המשתק, את הדמעות, ואת חוסר האונים שזרעתי בכל פעם שנעלמתי. השארתי אותם בחשכה, מחכים לאות חיים.

היום, כשאני קורא את המציאות סביבנו, הלב שלי נשבר מסיבה אחרת ומתמלא באשמה צורבת. אני רואה משפחות שלמות שחיות כל רגע ורגע בחוסר ודאות טהור ואכזרי לגבי יקיריהן שלא חזרו. אנשים שעבורם כל שנייה היא פאזל של כאב ודאגה, עוד חלק שחסר, עוד שבריר של המתנה שקורעת את הנשמה. כשאני רואה את עוצמת האובדן שלהם, אני מרגיש כאילו פגעתי בהם אישית. אני, שבמו ידיי ומתוך בחירה, כפיתי את גיהנום חוסר הוודאות על האנשים שאהבו אותי, בזמן שישנם אנשים שהיו נותנים את כל עולמם רק לעוד נשימה אחת, לעוד רגע של ודאות עם היקרים להם מכל.

אבל מהתהום הזו, קמתי. לקח לי שנים של חשבון נפש, אבל היום אני עומד במקום אחר לחלוטין. אני מרגיש כמו אדם חדש. אני מטפל בעצמי, אוסף את השברים ובונה אותם מחדש. אני קם כל בוקר עם רצון אדיר לחיות, להיות נוכח, ולדעת שהסובבים אותי יכולים סוף סוף להישען עליי ולסמוך עליי. אני רוצה להיות עוגן של ביטחון, ולא מקור של דאגה.

אם מישהו קורא את המילים האלה עכשיו, ומרגיש שהקירות סוגרים עליו, שהבריחה היא המוצא היחיד, אני מתחנן בפניכם.. תעצרו. גם כשנדמה לכם שאתם הכי לבד בעולם, אתם לא. הבריחה היא אשליה שמשאירה מאחור מציאות מדממת. כל מי שסביבכם דואג לכם ואוהב אתכם, גם אם מבעד למסך הדיכאון כמעט בלתי אפשרי לראות את זה. אל תשחקו בחיים, ואל תבחרו להשאיר אחריכם חלל של חוסר ודאות. יש דרך חזרה מהחושך, יש תקווה, ויש בכם את הכוח להירפא ולבחור בחיים. אני ההוכחה לכך.

מתפלל ומקווה שכל אדם אהוב שלא חזר, שיחזור ואו ימצא בריא ושלם לחיק משפחתו וחבריו״.

אנחנו מדברים הרבה על אי הוודאות שחווות משפחות הנעדרים , חוסר הוודאות המשווע.

מצורף שיר מרגש שכתבה בתאל כהן, אחותו של הנעדר שאול אבטה, תושב ירושלים שנעלם ב 29 בנובמבר 2015, בהיותו בן 27.

סיפור זה, בעילום שם, הוא סיפורה של אישה בתחילת שנות החמישים.

״אצלי התפרצה פסיכוזה חריפה בגיל 15 עם רקע משפחתי קשה. בהתקף השני ברחתי מבית הספר אחרי שאימי שלחה אותי בתקווה שזה יעזור לי לצאת מזה. היא קיבלה עצה מפסיכולוג שהתחלתי לראות זמן קצר אחרי ההתקף הראשון שהיה לי שישה חודשים קודם.

הסתובבתי ברחובות העיר אבודה והוזה, בטוחה שאוטוטו תתחיל מתקפת חייזרים, ואני היחידה שיכולה עוד להציל את העולם. הסתובבתי ברחובות מדברת לעצמי, אף אחד לא הושיט עזרה, הרי זה מוזר לראות נערה צעירה יפה משוטטת ללא מעש ומדברת לעצמה.

נסעתי באוטובוסים בכרטיס החופשי חודשי שלי, ובסוף ירדתי בתחנה האחרונה התחנה המרכזית. למרות הקושי בבית רציתי להגיע הביתה. התחלתי ללכת על כביש ירושלים תל-אביב. מאיזושהי סיבה החלטתי לקפוץ למטה במדרון התלול אל הואדי, ובדרך נס לא קרה לי כלום. המשכתי לשוטט כך. נשארתי שם הרבה זמן, אני אפילו לא יודעת כמה, בלי לשתות ובלי לאכול לילה ויום. לא הייתי צמאה או רעבה הייתי כולי נתונה בתוך העולם הדמיוני שהתפרץ לתוך חיי.

בבית החלו להתארגן לחיפוש בעזרת הצבא. הפסיכולוג אמר לאימי לחפש קרוב לבית מפני שאני לא אתרחק.

עליתי לזמן קצר אל הכביש כדי לכוון את התנועה ולאפשר נחיתה של חלליות, ולמזלי הרב בדיוק אז עבר אוטובוס שהחזיר את חברתי מבית הספר הביתה למושב שלנו. היא עצרה את האוטובוס ועצרה מונית. עד היום אני זוכרת את מה שאמרה לנהג המונית: 'החברה שלי לא שפויה, בבקשה קח אותנו הביתה כולם מחפשים אותה'.

אחרי כמה ימים אושפזתי לחצי שנה. באשפוז נתנו לי מינון עצום של כדורים אנטיפסיכוטיים. האיבחון של בי פולאר הגיע רק אחרי תשע שנים של התמודדות לא פשוטה, בגיל 24. הגעתי למרפאה מעולה בבית חולים בעל שם. מיד טופלתי בכדורים מייצבים שלמזלי שוב (כל כך הרבה מזל היה לי בסיפור הזה) השפיעו עלי מיידית ואפשרו לי לחיות את חיי בצורה מלאה.

היום כבר 25 שנה אני חייה חיים טובים, יש לי משפחה ועבודה טובה, אני מאושרת, יש לי מדי פעם תנודות שניתן לטפל בהן בעזרת שינויי מינון. אני חיה בארון, בעבודה, ואפילו חברים טובים לא יודעים על ההתמודדות שלי, אפילו בני לא יודע. אני חושבת שהשיתוף יוכל לתרום משהו״.

סיפור זה הוא סיפור אישי של נעדרת. הדברים מובאים בעילום שם.

״זה קרה כשהייתי בת 13 בערך. בשנים הללו הרגשתי שבבית לא מבינים אותי ושגם לא חשוב להם לנסות להבין אותי. חיפשתי שייכות בחוץ. הייתה לי חברה 'הכי טובה' שכל היום היינו יחד. היא הייתה האדם הכי קרוב אליי והכי חשוב לי. יום אחד היא באה לעשות אצלי שיעורים וסיפרה לי שרבה עם ההורים שלה ושהיא לא רוצה לחזור הביתה. התחלנו לפנטז על חיים בלי הורים 'מעצבנים' – נלך לעבוד בשטיפת רצפות בבתים, בשטיפת כלים במסעדות ועם הכסף שנרוויח נשכיר לנו חדר ונהיה אנחנו משפחה אחת של השנייה…. התמלאתי תחושת התלהבות, סקרנות עוצמה ומסוגלות (סוג של אופוריה. תחושה ממש טובה).

רוקנו את התיק שלה לתוך המגירה. בחרנו סט של בגדים להחלפה ועליונית. לקחנו קצת כסף שהיה לי ונסענו לעיר הגדולה הקרובה. זו הייתה הפעם הראשונה שנסענו כך לבד מחוץ לעיירה שלנו והתרגשות הייתה גדולה.

כשהגענו לעיר כבר התמלאנו בטחון והמשכנו בתחבורה ציבורית לתל אביב.

כשהגענו היה לילה. הרחובות היו ריקים. היה פארק גדול וישבנו על ספסל חושבות איפה נעביר את הלילה. הפחיד אותנו להישאר בחוץ והחלטנו לחפש מקלט פתוח. בניגוד לעיירה שלנו, באזור ההוא בתל אביב הבניינים היו נעולים עם אינטרקום. בסופו של דבר הצלחנו להיכנס לבניין אחד אך המקלט גם היה נעול ואנחנו כבר היינו עייפות אז נשארנו לנמנם במבואה סגורה צרה שהייתה שם.

לפנות בוקר הגיע דייר צעיר. התחיל לשאול אותנו שאלות בחיוך והציע לנו לחכות רגע, שהוא יכין ויביא לנו כריכים. אנחנו נבהלנו. הבנו שהוא 'עלה עלינו' שאנחנו בורחות… החלטנו לנסוע לאילת.

במהלך היממה הזאת הייתה מחלוקת ביני לבין החברה. אני רציתי להתקשר להודיע להורים שהכל בסדר ולא ידאגו והיא פחדה להתקשר ולא רצתה. בסוף היא הסכימה אבל אמרה שרוצה לחזור. התקשרתי. ניידת באה לאסוף אותנו. עיתונאים באו לדבר איתנו. ההורים אספו אותי בשתיקה. כשהגעתי לחדר שלי הבנתי שנגעו בדברים הכי פרטיים שלי. בבית הספר כולם הצביעו עלינו והיינו צריכות לעמוד ולספר מול כולם איפה היינו.

התברר שכל השכבה יצאה לעזור בחיפושים אחרנו. שהמשטרה דיברה עם ילדים עלינו וסיפרו עלינו כל מיני סיפורים. היו עלינו כתבות עם תמונה במעריב וידיעות אחרונות והארץ. הרגשתי מחוללת. הרגשתי בושה. נדהמתי עד כמה לא עלו לי לראש השלכות המעשה על הסביבה. וזהו! אני כותבת זאת כפי שאני זוכרת מנקודת המבט שלי אז. מבט צר ואגוצנטרי של נערה מתבגרת״.

הבחורה שסיפרה את סיפור היעדרותה הוסיפה: ”הגעתי אל בית הספר בלי שום שיחה מקדימה עם המחנכת או עם צוות בית הספר. באופן כללי הייתי ילדה ביישנית ולא מאילו שמרבות להשמיע את קולן בכיתה אז הרגע שהמחנכת קראה לנו לעמוד מול כל הכיתה לספר איפה היינו, זכור לי כרגע מאוד מביך. חודשים ואפילו שנים אחר כך היו מצביעים עליי ברחוב וצועקים 'הנה זאת שברחה מהבית', אבל לא בלעג, בסוג של כבוד.

לא אשקר, באופן מסוים, האירוע הזה נתן לי נראות שלא הייתה קודם, ולא חשבתי על כך לפנים, אך לא נשאר בי זכר לרגש שלילי כלפי בני הגיל שלי, אבל כן ביקורת ואכזבה מדמויות המבוגרים, שבזיכרון שלי פשוט לא 'היו שם'.

דרך אגב, לימים הבנתי שמי שנפגע הכי הרבה מהמעשה שלי היו האחים שלי: מצד אחד חוו את החיים בבית אחרת ולא הבינו מאיפה זה בא, גם דאגו לאחותם שנעלמה וגם פתאום מצאו עצמם באור זרקורים. לא נעים:

'האחים של זאתי שברחה מהבית'"

סיפור זה הוא סיפור של תושבת ישראל לשעבר, שבנה נעדר בניו יורק לפני מעל מעשור.

"שמי איריס הראל Iris Harel ואני ילידת הארץ. אני גרה בניו יורק 35 שנה, אם ל-4 ילדים. בני הבכור, אריק יצחק כהן, Eric Isaac Cohen, יליד אפריל 1980, דובר עברית כישראלי, נעדר מהבית מתחילת 2007. (התאריך המדויק הוא ה-30 בדצמבר 2006).

אריק חזר בתשובה בגיל 19, התנתק לתקופה מהמשפחה. בזמן שנעדר הוא למד בקולג׳ ועבד במשרד נדל״ן באזור קוינס, ניו יורק . החזרנו אותו הביתה. הוא המשיך ללמוד בקולג׳ ובסמסטר הלימודים האחרון לפני קבלת תואר BA בגיל 26 החליט לחזור לדת באופן קיצוני. מאותה תקופה נעדר והחליט להתנתק סופית מהמשפחה. כל השנים הרגשנו שלא טיפלו כיאות בתיק של הבן שלי. לשוטרת שאיתה היינו בקשר לגבי היעדרותו, לא הייתה הבנה בענייני דת. ואף אחד לא היה מוכן לדבר איתה… אנחנו מחפשים אותו מהיום שנעדר. נאמר לי שיתכן והוא נמצא בישיבה דתית במונסי (מדינת ניו יורק), קליפורניה, ישראל או בקנדה.

אני רוצה להעביר מסר לאריק היקר והאהוב, שעליו אני לא מפסיקה לחשוב, שאם הוא קורא את הכתוב פה, שידע שאנחנו אוהבים ומכבדים אותו ומתגעגעים אליו מאוד. אם הוא שמח, גם אנחנו שמחים עבורו, ונקבל אותו ואת הדרך שבחר בה לחיות את חייו. אני מבקשת שיצור קשר ויתן סימן חיים.

‏I would like to send my dear son Eric a message. I think of you all the time every day . I want you to know , we respect and accept the way you choose to live your life. Please call us. We want to know that you are well

אם מישהו מכם מכיר את אריק או ראה אותו ויודע איך להגיע אליו, אשמח מאוד שיעביר לו את המסר שלי.

זה הדבר שאני הכי רוצה בו.

אביו של אריק שלמה עבר תאונת דרכים קשה והיה מרותק לכסא גלגלים מספר שנים ובסוף 2018 נפטר מבלי שהצליח לפגוש את אריק מאז שנעלם. כשאריק היה בן 5 נפרדנו אביו ואני, מה שמסביר את שם המשפחה השונה של שנינו".

סיפור זה הוא סיפורה של גל בן-לולו נובוסלסקי, בעלת המודעות החברתית הגבוהה, שאיתרה נעדר בשנת 2018.

״זה קרה באחד מהלילות שבו שוב קמתי אל הבת הקטנה שלי באמצע הלילה ובהזדמנות זו הסתכלתי בפייסבוק. ביממה הזו עמותת בלעדיהם פרסמה תמונה של נעדר שיצא מביתו שבועיים וחצי לפני כן מאזור ירושלים. היה תיאור מדויק של הנעדר עם תמונה עדכנית. יום למחרת, בסביבות השעה 13:30, ראיתי שיש פקק במקום שדרכו אני נוסעת תמיד והחלטתי לנסוע בדרך אחרת. גם שם היה פקוק…

נסעתי לאט ופתאום ראיתי את האדם שאת תמונתו ראיתי בפייסבוק לילה לפני כן… לא הייתי בטוחה ב 100% ולכן עצרתי בצד, נכנסתי לפייסבוק לדף של 'בלעדיהם' כדי לבחון שוב את התמונה והתיאור והבנתי שזה אכן הוא.

חייגתי למספר שפורסם וענה איש הקשר ממשפחתו של הנעדר שהיה בשוק לשמוע שאני בחיפה, כאשר הנעדר יצא מאזור ירושלים. צילמתי לו את הנעדר למען הסר ספק. מאותו הרגע חיכיתי עוד כמה רגעים עד שהתקשרו מהמשטרה. חיכיתי ברכב כפי שביקשו ממני כדי לא להבהיל את הנעדר אך לאחר כמה דקות הוא החל ללכת ופחדתי שיברח מעיניי כי ברחוב הזה היו סמטאות רבות. עצרתי את רכבי בצד והתחלתי ללכת אחריו רגלית עד אשר הגיעה ניידת משטרה ולקחה אותו לתחנה. היה מרגש מאוד.

שנה לאחר מכן סבא שלי, חולה אלצהיימר, אבד למטפלת שלו ונעדר גם כן, עד שאנשים טובים ראו אותו ודיווחו על כך״.

זה סיפורו של אדם שנעדר מספר ימים, המספר על מה הביא אותו להיעדרותו ומהו מוסר ההשכל שקיבל בעקבות היעדרותו.

"אני בן 54, נשוי פלוס שני ילדים בני 21 ו-25. בשנים האחרונות התפתחה אצלי בעיה נפשית והתחלתי לקבל טיפול תרופתי לייצב את מצבי שהידרדר. תפקדתי יפה ואפילו הרופא המטפל היה מרוצה מאוד – עד שנפטרה אימי, בחודש יוני 2016 וזה היה טריגר להרעה במצבי הנפשי.

בחודש ספטמבר 2017 התקבלתי למקום עבודה בתפקיד שהיה חדש בחברה. בזכות קורות חיי עתירי הניסיון, ידע וכישורים אישיים הצלחתי להתקדם בצורה ניכרת בתפקוד וגם באחריות. כאשר התחלתי באותו מקום עבודה, אשתי ובני, שמכירים אותי היטב, הזהירו אותי שמדובר בתפקיד לא מתאים עבורי, ואפילו מסוכן, עקב הלחץ הרב הכרוך בעבודה זאת. לא הקשבתי להם, והמשכתי.

ואכן הלחץ של התפקיד התחיל להשפיע עלי, ומכיוון שהרגשתי כל כך 'בסדר', הפסקתי להגיע לביקורים אצל הרופאה שטיפלה במצבי הנפשי. אומנם לא הפסקתי את נטילת התרופות, אבל הסתבר שהטיפול הצריך גם מעקב של הרופאה הפסיכיאטרית.

אחרי ארבעה חודשים קמתי בבוקר לעבודה במצב של טירוף, ממש. השארתי פתק על השולחן שבו כתבתי: 'אני כבר מסוכן'. השארתי את הנייד כבוי ואת תעודת הזהות בבית, לקחתי שתי קופסאות של משככי כאבים, שהיו למעשה שייכים לאשתי וששימוש בהם הצריך אישור, (שלי כמובן לא היה), ובקבוק שלם של ערק. נכנסתי לאיזה מבנה נטוש, ישבתי עם הגב על הקיר, לקחתי את הכל תוך שתי דקות ואיבדתי את ההכרה.

מצאו אותי. הייתי כבר גוסס והצילו אותי מההחלטה הכי שגויה שלקחתי בחיים.

מוסרי השכל לחולה: להפטר מהגאווה, להקשיב לסובבים שמכירים ואוהבים אותנו, להשתדל להכיר במצב של צרכים מיוחדים שלנו, לקבל שהשגרה שלנו משתנה, לא להתייחס לסטיגמה חברתית בקשר לבריאות הנפש.

מוסר השכל לסובבים את החולה: יש גבול למה שהם יכולים לעשות, לא להאשים את עצמם. למרות המאמצים הרבים שעושים במשך הרבה זמן, ודווקא בגלל זה, לקבל שגם הם שחוקים. אי אפשר לדעת מה מתרחש בתוך הראש של החולה בכל רגע נתון. החולה יכול להגיע למסקנה שאין לו עתיד. הוא יכול לחשוב שמהווה רק נטל לאהובים שלו,ולהחליט לשחרר אותם תוך כדי ביטוי של אהבה כלפיהם.

ואני מבקש להגיד לכל הקוראים באתר של ״בלעדיהם-עמותה לתמיכה במשפחות נעדרים״: כולנו לא מושלמים והחיים היום הם כל כך מתישים שמתרגלים לחיות כנורמלי במצב שהוא מאוד רחוק לתנאים שבני האדם בנויים להם. לבקש עזרה לא מעיד על חולשה. לבקש עזרה מעיד על חוכמה. זה הוא מכתב של הודיה.

בתאריך 28/5/18,נעדרתי, ובתאריך 30/5/18,מצאו אותי לאחר יומיים של חיפושים. כאשר שמעתי, בהזדמנויות שונות, על הפרטים של ההתרחשויות שביומיים של החיפושים, כולל תחת נפילות הקטיושות שהיו אז, לחשוב על כל הדברים האלה, מקשה עלי עוד יותר להודות למצילים שלי. לדעתי זה מחייב אותי להשתדל לחיות באופן שייתן כמה שיותר כבוד למאמצים שכולם השקיעו כדי למצוא אותי בזמן. תודה על המאמצים תודה.

זה סיפורו של בחור בן 38 שחווה על בשרו היעדרות קצרה, וכנראה היעדרות רוחנית כבר זמן מה לפני כן. שמו המלא ידוע לעמותה וסיפורו מתפרסם בעילום שם שכתב, בעילום שם.

״המקרה שלי התחיל כחצי שנה לפני ההיעדרות לקראת ספטמבר 2018. הייתי במצב נפשי מעורער עקב שימוש תכוף במריחואנה ותהליך גירושים מאוד קשה שעברתי באותה תקופה. במשך תקופה מאוד ארוכה הרגשתי שאין לי אף אחד שאני יכול לדבר איתו, בין אם בתוך משפחה או עם חברים, והרגשתי שאין לי טעם להיות בעולם הזה. כל השיחות נסבו על דברים כמו אוכל, כסף או תהליך הגירושין, אך לא נשאלתי למצבי למרות שהיה ברור לכולם שמשהו עובר עלי. במשך כחצי שנה חיכיתי שייגש אלי מישהו לשיחה לדבר איתי על מה שעובר עלי בחיי, לקבל איזה שהיא אמפטיה אך השיחה לא הגיעה ונכנסתי למצב של ייאוש והתבודדות.

עקב השימוש בסמים והבידוד מהעולם ומהסובבים אותי, השתנתה תפיסת המציאות שלי בהדרגה עד למצב בו הייתי משוכנע שהמשפחה שלי, האמיתית, הוחלפה בשחקנים או אפילו רובוטים שאינם מסוגלים להביע רגש אנושי. בנקודה זו הגעתי למסקנה שעדיף לי לבדי מאשר לחיות בתוך זיוף והחלטתי לעזוב את הבית ללא כסף, טלפון או כל דבר אחר.

יצאתי ב-5 בבוקר מבית אימי לפני שישימו לב שעזבתי והתחלתי ללכת ללא כיוון במטרה להתרחק כמה שאפשר. צעדתי במשך כמה שעות עד שמצאתי אזור בנייה שנראה נטוש בקצה העיר. במשך השהות אכלתי ממספר צמחים שמצאתי במקום ושתיתי משלולית קטנה שנשארה. לפנות בוקר הגיע פועל בניין אשר נתן לי בקבוק מים ודיווח למשטרה על מיקומי. לאחר מכן הגיע אמבולנס שלקח אותי לאשפוז כפוי תחת אבחנה של התקף פסיכוטי.

ההתמודדות והיציאה מתפיסת העולם ההיא היו ארוכים וקשים ולמזלי הפסקתי לצרוך מריחואנה, מה שעזר לאזן את קו המחשבה, אך תחושת הבידוד לא הפסיקה. לקח לי הרבה זמן להבין שההסבר לחוסר ההבנה וההכלה שחוויתי לא היה בגלל שהמשפחה שלי הוחלפה ברובוטים אפאתיים, אלא ההסבר הפשוט שרוב האנשים לא יודעים להתמודד עם אדם שעובר משבר נפשי, אם מחוסר הבנה, פחד ממנו או מפחד להחמיר את המצב, הכחשה, בושה או כל סיבה אחרת ומעדיפים לא להתמודד איתו כתוצאה מכך. כל מה שאני יודע זה שאם הייתי מקבל שיחה אחת אנושית הומנית ומכילה באותה תקופה כנראה שלא הייתי מגיע למסקנות שהגעתי ולא הייתי בורח.

למזלי, החלטתי להרים את עצמי בידיים ולאחר כחצי שנה מצאתי מטפל רגיש ומדהים, שלא המליץ על כדורים ופשוט שוחח איתי במשך שעות על הדברים שסחבתי איתי, במשך מעל שנה, ובהדרגה התחלנו לפרק אותם בשילוב עם טיפול מתאים. זה עדיין עבודה בהמשכים.

אני כותב את זה מהסיבה שאני יודע שיש אנשים שאולי חווים דברים דומים ומגיעים למצב של בידוד וייאוש שדוחף לברוח ולעזוב הכל. שימוש בסמים בהחלט מחריף את המצב ומעוות יותר את התפיסה (למרות שתחת ההשפעה, האמונה היא שהסמים עוזרות לראות את המציאות יותר ברור).

המטרה שלי היא להעביר את המסר שגם אם התשובה לא נמצאת בקרבה המיידית, והרבה פעמים אולי היא נמצאת אך אתה אולי לא במצב להביע את הבקשה לעזרה בצורה ברורה, עדיין יש אפשרות למצוא עזרה ומטפלים אמיתיים שיוכלו לתת את מה שנראה לי הדבר החשוב ביותר במצב כזה – הכלה, הקשבה ואמפתיה.

קשה לעבור את זה לבד אך צריך למצוא את הכוח להרים את עצמך בידיים ולבקש עזרה ממי שיכול לתת אותה״.

זה סיפורו האישי של בחור שהיה נעדר בהיותו בן 30.

״אני רוצה לשתף אתכם במקרה ההיעדרות שלי שכתוצאה ממנו דווח למשטרה שאני נעדר. אתחיל מכך שאני סובל מאפילפסיה מאז שנות נעוריי, אך בעשור האחרון לא היו לי כלל התקפים וקיוויתי שהמחלה עזבה אותי.

לפני כמעט 3 שנים נקלעתי לבעיות בחיי האישיים ונכנסתי למצב דיכאוני שלא חשתי לפני כן. הייתי שקוע במצב הזה לאורך מספר חודשים וביום אחד כשהלכתי בפארק קיבלתי התקף אפילפסי נוסף עם פסיכוזה ואיבוד הכרה. שוטרים מצאו אותי לאחר כמעט יממה והובאתי לבית החולים.

ראשית אני ממליץ למי שאי פעם קיבל התקף אפילפסיה – לא לזלזל במחלה! זה יכול לקרות בדיוק כשאתם לא מצפים לזה, תמשיכו לקחת תרופות ותהיו במעקב רפואי. ולקרוביהם של חולי אפילפסיה אני ממליץ להיות איתם בקשר ואולי גם להשתמש באפליקציות מעקב על מנת לתמוך בחולה ברגע שהוא זקוק לזה.

אני מודה מאוד לחבריי והוריי שהזעיקו עזרה ולמשטרת ישראל שאיתרה אותי ולצוות הרפואי שטיפל בי

סיפור זה הוא סיפורו של בחור כבן 30 שהוגדר כנעדר למשך חודש.

״אני שמח על בקשתכם לכתוב על הסיפור האישי שלי, כך אוכל בעצמי לעבד את מה שעברתי, ולעשות סדר בדברים. תכננתי לצאת לטייל לכמה זמן מבלי לתכנן את היעד. ארזתי תיק עם כל מה שצריך ויצאתי לדרך ברגל. רציתי פשוט להתנתק מהשגרה השוחקת.

נכון, אני מודה שזה צעד מאוד דרמטי ושקלתי אותו בכובד ראש. ידעתי שידאגו, רק לא ידעתי ולא הבנתי עד כמה. זה נבע מתוך תסכול ורצון להיעלם. כמובן שלא אחזור יותר על דברים מהסוג הזה. היום אני מקיים שיגרה רגילה של עבודה וחיים אישיים רגילים, ומעוניין להתקדם בחיים.

כנראה שעברתי משבר נפשי והכל פשוט התפרץ והתבטא בצורה של התבודדות והיעלמות. כמובן שיש דרכים נכונות לעשות את הדברים מבלי להדאיג את המשפחה והציבור כמו חופשה מעבודה או לטוס לחו"ל לתקופה קצרה.

אם יש לקח מכל המקרה הזה, זה לשתף את המשפחה או חברים מה יושב לך בפנים. ואם קשה בחיים והשגרה שוחקת, אז עדיף לקחת חופשה או להחליף עבודה ולפרוק את המטען שיושב בדרכים אחרות״.