קטגוריה: עדכונים אחרונים

הבוקר נפגשתי, יחד עם נציגי עמותת "בלעדיהם" לתמיכה במשפחות הנעדרים האזרחיים בישראל, עם נשיא המדינה, ראובן ריבלין.

נשיא המדינה הביע אמפתיה רבה למשפחות, והתרשמתי כי הינו מודע מניסיונו העמוק לחשיבות הנושא. כולי תקווה שהנשיא יתמוך בקידום מענה ברמה הלאומית לנושא כאוב זה.

כמי שכיהן בעבר כיו"ר עמותת "לחופש נולד", שחרתה על דגלה את הטיפול בנושא הנעדרים, אני מחויב לעניין, מזה שנים ארוכות, באופן עקבי וטוטאלי ומכיר מקרוב את מצוקת המשפחות והצורך לספק להן תשובה באשר לגורל יקיריהן.

נכון להיום, הטיפול בנושא לקוי ובלתי מספק.

המאמץ לאיתור הנעדרים והדאגה לבני משפחותיהם מהווים משימה לאומית שחייבת להימצא בסדר עדיפות גבוה.

כיום, האחריות כולה מוטלת על כתפי משפחות הנעדרים אשר קורסות תחת הנטל הכספי והנפשי. על המשפחות מוטלת החובה ליזום, לקדם ולממן את החיפושים אחר כל קצה חוט

אורי כץ
פורסם בYnet ב: 11.12.15 , 22:09

529 אזרחים נעדרים מאז קום המדינה והם לא נמצאו עד היום. מדי שנה מגיעים למשטרה מעל 3,000 דיווחים על נעדרים, מהם מצטרפים כ-30 למספר המפחיד של אזרחים שאיש אינו יודע מה עלה בגורלם. ואף על פי כן, כאשר אני מספר שהדוקטורט שלי עוסק בנעדרים, מיד חושבים כולם על החיילים הנעדרים – חמישה במספר (רון ארד, גיא חבר ושלושת נעדרי קרב סולטן יעקוב – יהודה כץ, זכריה באומל וצבי פלדמן).

החיילים הנעדרים נוכחים בשיח הציבורי, יש גוף המטפל בעניינם (אית"ן – מערך איתור הנעדרים בצה"ל) וחשוב מכל – הם שייכים לקטגוריה חברתית, יש משמעות להיעדרותם, הם "נעדרי צה"ל". לעומתם, האזרחים הנעדרים, שחלקם מגיעים משולי החברה, הם לא פה ולא שם. הם אינם חיים ואינם מתים (או לחילופין, הם גם חיים וגם מתים), הם "בעיה" פרטית ולא לאומית. בהיעדר גוף ממלכתי המרכז את נושא הנעדרים, עושה המשטרה את המיטב על מנת לאתר אותם, אבל במספרים הללו ובתוך שאר המשימות המשטרתיות נותרת משימת איתור הנעדרים נחלה בלעדית של יוזמת המשפחות, של עמותות ושל חוקרים פרטיים.

משפחות הנעדרים נותרות חסרות אונים, ועליהן להתמודד עם חוסר הוודאות מן הזן הגרוע ביותר. מרבית החוקרים נוטים לתאר את התמודדות המשפחות כעמדה פאסיבית, שאינה מאפשרת להן להמשיך בחייהן. המשפחות מתוארות כמי שמצויות ב"אבל מוקפא" ובמצב של "המתנה" הממחישה את קיפאון הזמן.

והנה, באוקטובר 2014 יצא דניאל מיניביצקי מביתו ולא שב. הוא לא שב, אבל שדה הנעדרים שוב לא נראה אותו הדבר. משפחת מיניביצקי הפכה את הפאסיביות לאקטיביות ובתוך שנה הניחה את התשתית למאבק על כניסתם של הנעדרים לשיח הציבורי. הוריו של דניאל, ורדה ושוקי, הקימו את פורום משפחות הנעדרים ולפתע התברר לכל אחת מהמשפחות שהיא לא לבד. לא רק תמיכה רגשית נדרשה כאן, אם כי גם זו משמעותית לנוכח תחושות חוסר האונים והבדידות של המשפחות. ככל שנחשפה תמונת איתור הנעדרים בישראל, התברר שיש עוד המון מה לעשות. מכאן היתה הדרך קצרה להקמת עמותת "בלעדיהם", הפועלת לשיפור מערך איתור הנעדרים והתמיכה במשפחותיהם.

כיום, האחריות כולה מוטלת על כתפי משפחות הנעדרים אשר קורסות תחת הנטל הכספי והנפשי. על המשפחות מוטלת החובה ליזום, לקדם ולממן את החיפושים אחר כל קצה חוט. העמותה מעניקה תמיכה למשפחות ואף מסייעת בחיפושים. חשוב מכך, היא הציבה לה למטרה להביא להקמת רשות לאומית לטיפול בבעיית הנעדרים, שתהווה גוף ממלכתי בעל סמכויות וכלי עבודה, שתרכז את המידע על הנעדרים, את הטיפול באיתורם ואת התמיכה במשפחות.

תהליך החיפוש אליו שותפות המשפחות מבטא פעולה אקטיבית. החיפושים אינם מסתכמים בניסיון לאתר את הנעדר עצמו: החיפוש מבטא כמיהה למה שאיננו – גוף הנעדר, אבל גם משמעות להיעלמותו, לחיים

 החדשים בלעדיו ולהכרה חברתית בסטטוס החדש אליו נכנסו בני המשפחה בעל כורחם. רבים מבני משפחות הנעדרים עסוקים לילות כימים בתהליך החיפוש הזה, יהיה תוכנו אשר יהיה. על אף חוסר הוודאות הנורא והיעדר הגיבוי הממסדי, המדינתי והחברתי הראוי, הם ממוטטים את הנחת הפאסיביות כמאפיין מרכזי של משפחות הנעדרים.

התאגדותם של משפחות הנעדרים בעמותת "בלעדיהם" לוקחת את האקטיביות שלהן אל עבר המישור הציבורי. לפתע, 529 הנעדרים זוכים לנוכחות חברתית ולנראות, הם כבר לא לבד. הנעדרים הם לא רק דניאל, ואבי, ולאוניד ועדי. הם לא עוד רק 'בעיה' פרטית, הם בעיה לאומית.

הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון

לכתבה המלאה באתר

ב 1/4/2015 ערכה עמותת ״בלעדיהם״ בכיכר רבין בתל אביב, שולחן סדר פסח מהודר שכלל שולחן ארוך, ערוך באופן מהודר עם צלחות ועם וכוסות ליין, מצות ובקבוקי יין.

על הכיסאות הונחו תמונות של 15 הנעדרים שמשפחותיהם הצטרפו בזמנו לעמותת ״בלעדיהם״ עם תמונות של אלמונים.

היה זה מיצג שמטרתו להעלות את נושא הנעדרים האזרחיים, (כיום למעלה מ 600) ואכן מאז, ולאחר פעולות נוספות שעשתה העמותה, עלתה המודעות לנושא הנעדרים האזרחיים.

הנעדרים האזרחיים עדיין לא זכו להכרה בחוק, ואנחנו מקווים שהדרך לשם תתקדם בקרוב מאוד. הדרך כבר סלולה וכבר הגענו לחצי הדרך.

חשוב לציין שמדובר פה בנעדרים האזרחיים שאינם קשורים לנעדרנו/שבויינו עקב 7 באוקטובר, ואנו כולנו מאחלים להם לחזור בשלום ולהתאחד עם בני משפחותיהם.

מפגש ראשון של 10 משפחות נעדרים בבית שלנו, לפני הקמת העמותה.

אובדן עמום הוא אובדן לא ודאי, מעורפל, לא ברור ולא קבוע. אובדן עמום שונה מאובדן בשל מוות משום שבמהותו הוא נתפס הפיך: קיימת משאלה מציאותית שהנעדר יחזור.
התמודדות עם אובדן או היעדרה של דמות דואגת, כמו הורה או בן משפחה קרוב, הנה חוויה קשה לילדים ולמשפחה. כאשר אובדן זה מאופיין כאובדן עמום, הוא הופך למורכב עוד יותר בשל אופיו הלא ברור והלא ידוע. מסמך זה נועד לספק להורים עקרונות מפורטים וברורים להבנת תגובות ילדיהם לאובדן זה וכיצד לתמוך בהם באופן אמפתי ונכון.
בעוד שאובדן הנובע ממות הנו אובדן סופי ומאפשר תהליך של אבל, לוויה והכרה חברתית באובדן, הרי שבמקרה של אובדן עמום, אין את האפשרות לעבור תהליך כזה, ונשארת המשאלה והפנטזיה לשובו של הנעדר.
ילדים שחווים אובדן עמום עלולים להגיב ברגישות לסביבתם. הם עשויים להפנים את רגשותיהם ולהימנע מלחלוק אותם כדי להגן על הדמויות המטפלות שלהם ממצוקה.
במשפחות שבהן הורה נעדר, ילדים עשויים לקחת על עצמם תפקידים ואחריות נוספים. למרות שזה יכול לתת משמעות לילד ברגעים קשים אלו וגם תחושה של מילוי משאלתו של הנעדר, האחריות המוגברת יכולה להוביל גם ללחץ אצל ילדים. הם עלולים להרגיש המומים מכובד החובות הללו, במיוחד אם הם צעירים מכדי להבין או להתמודד איתם במלואם. הלחץ יכול להתבטא בדרכים שונות, כולל מצוקה רגשית, חרדה, דכאון או שינויים התנהגותיים.
בהקשר של התמודדות עם אובדן דמות דואגת, ישנה חשיבות מכרעת להורים להבין ולהתייחס למושג אי בהירות הגבולות בתוך המשפחה. אי בהירות גבולות מתייחסת לקווים המטושטשים ולאי הוודאות בתפקידים משפחתיים ומערכות יחסים כאשר דמות נעדרת.

חשוב להכיר בגבולות המטושטשים ובכך שהיעדר דמות דואגת יכול להוביל למצב שבו בני המשפחה אינם בטוחים מי הוא חלק מהמערכת המשפחתית ומי לא. הכרה זו חיונית בהבנת האתגרים העומדים בפני המשפחה.
חשוב למפות מעגלי תמיכה של משפחה מורחבת, מכרים ושכנים, אלו יעזרו להתמודד עם העמימות ויתמכו בצרכי המשפחה בתקופת הנעדרות. אך לצד זאת, ישנה חשיבות לדינמיקה המשפחתית המורחבת. בני משפחה מורחבת, כמו סבים וסבתות, דודים או גיסים, עשויים להיכנס ולעזוב את המשפחה מתוך כוונה למלא תפקידים שמילאו בעבר ההורה הנעדר. חשוב לשים לב לכך שדינמיקה זו עלולה להיות מבלבלת עבור הילד ולגרום לעמימות תפקידים וגבולות משפחתיים.
חשוב לטפח סובלנות לעמימות בתוך המשפחה ולנסות להתייחס להתמודדות בראיה ממוקדת לימים הקרובים, אך גם להכיר בכך שהמצב המעורפל של היעדרות עלול להימשך תקופה ממושכת. כדי לפתח חוסן יש לעודד את בני המשפחה למצוא תקווה ומשמעות לחייהם גם במצבים של אובדן וחוסר ודאות, ולהכיר בקיומו של זמן ההמתנה כתקופה ייחודית שלצד הקשיים שהיא נושאת, יש בה גם אפשרות להתפתחות ולהעצמה של המשפחה בכלל והילדים בפרט.
חשוב להמשיך להתפתח ולהסתגל לתפקידים ואחריות חדשים, גם בהיעדר הדמות הנעדרת. חשוב לקדם את החוסן בתוך המשפחה על ידי עידוד חברי המשפחה למצוא תקווה ומשמעות בחייהם, גם במצבים של אובדן וחוסר ודאות.
עודדו תקשורת פתוחה וכנה בתוך המשפחה, שתפו במידע רלוונטי ואל תסתירו ידיעות על מנת לא ליצור ציפייה או אכזבה. דונו ברגשות, דאגות וציפיות הקשורות לדמות הנעדרת. זה יכול לעזור לבני המשפחה להבין טוב יותר ולתמוך זה בזה במהלך התקופה המאתגרת. כדאי ליצור סביבה שבה ילדים מרגישים בטוחים להביע את רגשותיהם ולשאול שאלות על ההיעדרות. שדרו שתעברו את זה ביחד ותתמודדו יחד עם אי הידיעה ועם הידיעה, הקשיבו באופן פעיל לחששות ולפחדים שלהם ושתפו גם בתחושות שלכם, אך הקפידו להדגיש את ההתמודדות המשותפת.
סייעו ביצירת שגרה חדשה: במידה ואחד ההורים נעדר, חשוב כי תהליך ההתערבות תהיה בנוכחות ההורה הנוכח. חשוב לשמור על המשך שגרה וטקסים קבועים (כמו ימי הולדת, חגיגות משפחתיות ועוד).
במפגש עם המשפחות כמה נושאים שהדיון בהם עשוי לתרום להגברת החוסן וההתמודדות עם מצב אי-הוודאות. בין היתר כדאי לשאול: איך את/ה רואה את האדם האהוב שנעדר? עכשיו ולפני ההיעדרות? מה איבדת? מה עדיין יש לך? איך את/ה רואה את תפקידך עכשיו? איזה ריטואל עוזר לך? האם יש בהם את הכוחות להתמודד? האם יש בקהילה או במשפחה דמויות שיכולות לתת תמיכה רגשית? מה המשמעות של החיים בתקופת ההיעדרות הממושכת של ההורה?
כאשר ההורה הנעדר חוזר, זה יכול להיות זמן של שמחה והסתגלות כאחד. ייתכן שהדינמיקה המשפחתית השתנתה במהלך ההיעדרות, וייתכן שיהיה צורך לנהל משא ומתן מחדש על תפקידים וציפיות.
העקרונות לשיח של צוותים חינוכיים ומטפלים עם משפחה, הורים או ילדים החווים אובדן עמום/ נעדרות של אחד מבני המשפחה יכללו התייחסות והבנה למצב המורכב אשר איתו הם מתמודדים, כפי שמוצג במסמך זה.
השיח יעשה ברגישות תוך הבנה של צרכי המשפחה וקבלה של כל רגש, מחשבה או תגובה מצד המשפחה. במצב טראומתי זה, אי הוודאות וחיפוש אחר מידע או פעולה אקטיבית הינו טבעי וחשוב להכיר בכך. תפקידכם הוא לגלות תמיכה, אמפתיה ולאפשר שיתוף רגשי לצד בירור צרכים ואופני סיוע.

ערכו:

יעל שחר
יפית חסן
נטע פינטו

מבוסס על המאמר של שלו, ר' ובן אשר, ס' (23 בדצמבר 2012)" נוכח נפקד" – התמודדות משפחות וילדים עם אובדן עמום של אחד ההורים. פסיכולוגיה עברית.