אורי כץ, פוסט-דוקטורנט במרכז לחקר מוות וחברה באוניברסיטת באת' באנגליה והמכללה האקדמית נתניה, כותב לכבוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע. כץ מציג כי הטקס הוא מקום לנחמה עבור מי שקרוביהם נפלו בין הקטגוריות של חיים ומוות, שאין הוכחה חד משמעית למיקומם בעולם, כך שיצירת יום ייחודי וגני זיכרון עוזרים למצב הביניים אליו נקלעו.
הבדיחה השחוקה מספרת שיש רק שני דברים בטוחים בעולם הזה: מוות ומיסים. אני לא בטוח לגבי המיסים, אבל בהקשר למוות יש משהו מנחם בוודאות שבו, באוניברסליות שלו, ובביטויים שממחישים את הסוף המוחלט והבלתי הפיך שמאפיין אותו: ההלוויה, הקבר, המצבה. השבוע חל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע, סטטוס שכל כולו היעדר: אין חיים, אין קבר, אין ידיעה. איך אפשר לתפוס את המוות ללא המאפיינים הללו? איך מייצרים טקס בתנאים אלה? וכיצד נוצר ידע?
