נפלו בין הזמנים: משטרי הזמן של הנעדרוּת

מאמר של אורי כץ על נעדרוּת בישראל בו הוא מנתח את התנועה בין תפיסות זמן שונות ביחס לנעדרוּת ואת אי הודאות בין המוות לחיים

"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת" (קהלת ג', א'-ב')

הזמן כמייצר סדר וכמעניק משמעות לחיי בני האדם היה חשוב מאז ומעולם. פתרונו של קהלת לתחושת חוסר המשמעות שבה הוא חש היה קשור בהבנה שלכל פעולה אנושית יש זמן משלה, ובפרט לחיים ולמוות. אלא שמצבי אי-ודאות משבשים את תחושת הסדר וכתוצאה מכך גם את תפיסת הזמן. אם כך, מה קורה לתפיסת הזמן שלנו כאשר אי-ודאות מופיעה? ובפרט, מה קורה לתחושת הזמן שלנו כשהחלוקה הבינארית בין חיים ומוות נסדקת, וה"עת למות" איננה ברת-השגה? שאלות אלה עומדות במוקד מאמרו של אורי כץ, דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון (אשר סיים החודש את תפקידו כנציג הדוקטורנטים בהנהלת האגודה הסוציולוגית הישראלית). המאמר, Constructing time in uncertainty: Temporal regimes among missing persons’ families, פורסם בכתב העת Current Sociology, ומנתח את התנועה בין תפיסות זמן שונות ביחס לנעדרוּת.

לכתבה המלאה