נעדר מה-25 באוקטובר 2000
נתן פריימן, תושב כפר-סבא, נעדר מה-25 באוקטובר 2000, בהיותו בן 32.
נתן פריימן נעדר ביחד עם חברתו לחיים בשם נדיה לאופר. הם התגוררו בבריכת המים הישנה הממוקמת ברחוב בן יהודה בכפר סבא, ומשקיפה על מתחם התיכונים בעיר. את מבנה הבטון המשושה הם הפכו לחלקת אלוהים קטנה. פריימן הקים קירות גבס, התקין מטבח ואמבטיה, חיבר דלת כניסה ובנה פרגולה קדמית. מסביב טיפח עם נדיה גינה מלבלבת שהאירה את הפרדס בגוונים של ורוד ואדום.
המשטרה הגיעה לחפש את נתן ובת זוגו כשבוע לאחר ההיעלמות. מראה הבית מבפנים העצים את התעלומה – על הגז עמד עדיין סיר עם אוכל, ובכיור הונחו כוסות וצלחות עם שאריות מזון. על השולחן נמצאו ארנקו של פריימן, המכשירים הסלולריים שלו וכן תעודות הזהות שלו ושל נדיה. בגדי השניים היו מסודרים בארונות ונראה היה כאילו נאלצו לעזוב בחופזה. בחצר נותרו הכלבים כשהם מורעבים ומותשים, לא רחוק מהם העלו אבק האופנוע, הטנדר והלנצ'יה הישנה.
לנתן עגיל באוזן ימין, על כתף ימין קעקוע של פרפר.
כך כתבה בתו, ליאן אנה מכלין ב-2018: "18 שנה, שמונה עשרה שנים עברו מאז שנעלמת. מאז אותו יום שנשארתי וחיכיתי לך שעות בגשם, מבולבלת וכועסת, איך זה יכול להיות, אף פעם לא איחרת לקחת אותי ובטח לא בשלוש שעות ביום גשום. לא ידעתי מה, אבל הבנתי שמשהו קרה, לא יכול להיות שככה תשאיר אותי לחכות לך. אחרי עשר שיחות טלפון אליך ולאמא בהיסטריה וויתרתי ועזבתי את שער בית הספר והלכתי לבית של חברה. אני לא אשכח עד היום את הפרצוף של אמא שלה כשנכנסתי בדלת ואת הלחישה: 'אין סיכוי שנתן השאיר את ליאן ככה, הוא או גוסס או מת'. בסופו של דבר הצליחו לתפוס את אמא (הימים שלפני הפלאפונים) והדבר הראשון שהיה נראה הגיוני לכולם היה להתחיל להתקשר לבתי חולים לראות אם עברת תאונת דרכים וכנראה שאתה שוכב גוסס על איזה שולחן ניתוחים, כי זו הדרך היחידה שהיית משאיר אותי בגשם לחכות לך. אבל לא היית שם, או בכל בית חולים אחר שהתקשרו. ואני הייתי ילדה בת שבע שרק רצתה לדעת איפה אתה, איפה אבא שלי ולמה לאף אחד אין תשובה.
"שמונה עשרה שנים עברו ועדיין אין לי תשובה, אין לי קבר, אין לי גופה ואין קצה חוט. אני חושבת שהפעם הראשונה שבאמת הבנתי שאתה לא תחזור אלי הייתה ביום ההולדת 8 שלי כמה חודשים לאחר אותו יום גשום .כל הזמן הזה בין לבין שכנעתי את עצמי שזה הכל חלק מהפתעה גדולה, כי פשוט אין דרך, אין סיכוי, שלא תהיה ביום ההולדת שלי. שכנעתי את עצמי שזה הכל חלק ממשחק, ושביום ההולדת עצמו אתה תכנס בדלת עם הפתעה גדולה ותרים אותי ותיתן לי חיבוק גדול ולא תעזוב אותי יותר בחיים. אבל זה לא קרה… ושוב ישבתי וחיכיתי בחוץ בפינה שתמיד הייתי מחכה לך בצפייה ולא הורדתי את העיניים שלי מהכניסה לחניה של הבניין. עוד רגע…עוד שניה אתה נכנס אני משוכנעת …אני יודעת ! כן כן אתה תבוא אני כבר שומעת את האופנוע… אבל זה לא קרה ולא היה שום אופנוע, הפתעה גדולה, או החיבוק הזה שכל כך חיכיתי לו מהול בריח נובלס חזק. מסיבת יום ההולדת נגמרה ואני פרצתי בבכי כי הבנתי שאתה לא הולך לחזור.
"מאז עברו הרבה שנים, ימי הולדת, ורגעים חשובים…שלמרות שידעתי שלא תהיה שם עדיין מצאתי את עצמי מחפשת את הפנים שלך בקהל ברקע, את הקול שלך מריע לי, את ריח הנובלס מהול בבושם שלך מאחורי. אבל זה לא קרה, לא בסיום תיכון, לא בגיוס, לא בסיום קורס, וגם לא בחתונה. הרגע שפחדתי ממנו רוב חיי הגיע, החתונה שלי. אני זוכרת כשהייתי קטנה היית שם תקליטים בפטיפון וכל הבית היה מתמלא במוזיקה, במוזיקה שלנו, ואז היית מרים אותי ורוקד איתי בכל הסלון, מסובב ומעיף באוויר ופעם גם אמרת שככה נרקוד בחתונה שלי. כשאני אהיה בת שלושים לפחות ושאתה לא מוכן בלי שאתה תאשר את אותו בחור קודם . אבל זה לא קרה, ולא זכית לפגוש את רון ולא רקדת איתי מול כולם בחתונה את הריקוד שכל כך רציתי. וכמו תמיד אחרי כל רגע מכונן בחיי שאני עוברת בלעדיך, אני מתחילה לחשוב על הדבר הבא שאתה תפסיד, מה עוד לא תהיה נוכח בו ואיך אני כמו ילדה קטנה אמשיך לחפש אותך בקהל.
"שמונה עשרה שנים עברו ובמובן מסוים זה נהיה קל יותר, הזמן עושה את שלו. אבל רגשות האשמה רק הולכות וגדלות, שאני כבר לא זוכרת את הקול שלך, את הריח המדויק, את ההליכה ואת החיוך שלך. אני רק זוכרת דמות מטושטשת שהולכת ונעלמת בדיוק כמוך. שמונה עשרה שנים בלעדיך ועדיין אני יושבת ומחכה ,לא לך כי אני יודעת שכבר לא תחזור. אני מחכה לתשובות, לגופה לקבר לסיום כזה או אחר לסיוט הזה שאני חיה בו כבר כל כך הרבה זמן. התחושה של החוסר וודאות תמיד לחיות עם סימן שאלה גדול מעלי . כבר לא מעניין אותי מי ולמה אני רק רוצה קבר שיהיה רק שלך שאוכל להתאבל עליו בשקט ושאוכל להגיד בשקט 'אבא שלי מת' בלי שארגיש שאני משקרת או ישר אחרי אצטרך להוסיף 'אבל הוא מוגדר כנעדר על ידי מדינת ישראל', אני רוצה סוף שאוכל לחיות איתו. ועדייו אחרי הכל לא הייתי מחליפה אותך לרגע כי אתה האבא הכי טוב שיכולתי לבקש בשבילי. אני אוהבת אותך אבא ותמיד מתגעגעת".
כל היודע דבר על מקום הימצאו או כל פרט היכול לסייע באיתורו, מתבקש להודיע למשטרה בטלפון 100
לאחר שנודע כנעדר, כתבות רבות סיפרו על היעלמותו המסתורית וביקשו את עזרת הציבור באיתורו של נתן:
16 שנים של חיפושים: "אבא אמר שאם יקרה לו משהו – יש לי את אמא"
תעלומות בלתי פתורות בישראל | חדשות רוטר
*ראיון של ליאן אנה מכלין מ 26 בנובמבר 2016 בעיתון "מעריב".
פוסט שכתבה ליאן אנה מכלין על אביה, נתן פריימן ב 28 באוקטובר 2018,
לאחר 18 שנה.
*את אותו פוסט פירסמתי גם בדף של חובבי היסטוריה בפייסבוק, תהיינה שם
תגובות נוספות:
