האתרופולוג אורי כץ, כיום פוסט-דוקטורנט במרכז לחקר מוות וחברה באוניברסיטת באת' באנגליה, כותב על מאמרו החדש Everything Seems So Illogical: Constructing Missingness Between Life and Death in Israel, שפורסם בכתב העת OMEGA – Journal of Death and Dying. כץ מתמקד במאמר במקרה של נעדרים בישראל ומראה כיצד הקטגוריה של "נעדרוּת" נבנית על ידי האנשים שנותרו מאחור, וכיצד פרשנות זו עלולה לאיים על הנחת הדיכוטומיה של חיים-מוות.
המאמר הנוכחי מבוסס על עבודת הדוקטורט שלי, שאותה התחלתי בחודש אוקטובר 2014. באותו חודש ממש נראה לאחרונה דניאל מיניביצקי בביתו בתל-אביב. חודשים ספורים לאחר מכן הקימו הוריו את עמותת "בלעדיהם", המאגדת את משפחות הנעדרים בישראל. מאז ועד היום אני לוקח חלק פעיל בעמותה, ועוקב מקרוב אחר הפרדוקס המניע אותה: מצד אחד, השאיפה האנושית (אבל גם כזו שמובנית חברתית) להביא לפתרון תעלומת הנעדרוּת; ומצד שני, המאמץ להביא להכרה חברתית בנעדרוּת כמצב שעלול להיות ארוך טווח ושאינו בהכרח זמני. מעל 99% מהנעדרים שבים לביתם או מאותרים (חיים או מתים) במהלך השנה הראשונה להיעדרותם (מרביתם אף בחודש הראשון). אבל הסיכויים לאתר נעדר.ת לאחר שנה ומעלה הם קלושים. לכן, כ-600 הישראלים הנעדרים מזה לפחות שנה מאתגרים את ההבחנה האוניברסלית, הברורה והמוצקה ביותר – זו שבין חיים למוות.
