בחודשים האחרונים פחדתי מפני חודש אוקטובר, שעמד אוטוטו להפציע. ידעתי שאצטרך להתמודד עם יום ההיעלמות של דניאל.
ובכל זאת, הגיע חודש אוקטובר.
והיום, 11 באוקטובר, מלאו 12 שנים ליום שבו דניאל נעלם, 11/10/2014.
11 באוקטובר 2014, יום שבת, חול המועד סוכות, י״ז בתשרי תשע״ה.
12 שנים.
דניאל יצא מהבית ולא חזר.
ואני עדיין שואלת את עצמי האם אדע אי פעם מה קרה?
איך קרה?
מתי קרה?
אלה שאלות שאין לי עליהן תשובות.
12 שנים של חוסר ידיעה. 12 שנים שבהן החיים ממשיכים, אבל השאלות האלה ממשיכות ללכת איתי.
12 שנים של געגועים, של עצב מלווה בשמחת חיי היום יום.
12 שנים עברו, ואני עדיין רוצה להבין מה קרה לדניאל, ובאותה נשימה גם לא רוצה לדעת. פוחדת מהנורא מכול.
דניאל יצחק.
כשנולד, נתנו לו את השם יצחק כשם שני, על שם סבי, שאותו לא הכרתי. לא ייחסתי אז חשיבות מיוחדת לשם הזה.
היום אני חושבת עליו אחרת.
אני נזכרת בצחוק המתגלגל של דניאל, בחיוך המשגע שלו, בשתי גומות החן ובחיוך הביישני, שכל כך דומה לשלי.
יצחק. צחוק.
אולי רק היום, אחרי כל השנים האלה, אני מוצאת את עצמי מחברת בין השם הזה לבין החיוך שלו, לבין הצחוק שאני כל כך מתגעגעת לשמוע.
אמי ז״ל נהגה לומר לי, כשדברים אישיים לא הסתדרו כפי שרציתי:
״את עוד תצחקי על זה״.
המשפט הזה מלווה אותי תמיד.
מתוך היעלמותו של דניאל יצאנו שוקי, בעלי, ואני למאבק למען משפחות הנעדרים האזרחיים, נושא שלא זכה עד אז להכרה מספקת.
המאבק הזה נמשך כמה שנים, והוביל לחקיקת חוק הנעדרים האזרחיים במדינת ישראל.
ב 20/5/2026 אושר החוק בכנסת בקריאה שנייה ושלישית, ונכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
וכשדניאל יצחק שלי יחזור, אפילו באופן מטאפורי, נוכל לצחוק יחדיו.
