"הבנתי – אני כבר מסוכן"

זה סיפורו של אדם שנעדר מספר ימים, המספר על מה הביא אותו להיעדרותו ומהו מוסר ההשכל שקיבל בעקבות היעדרותו.

"אני בן 54, נשוי פלוס שני ילדים בני 21 ו-25. בשנים האחרונות התפתחה אצלי בעיה נפשית והתחלתי לקבל טיפול תרופתי לייצב את מצבי שהידרדר. תפקדתי יפה ואפילו הרופא המטפל היה מרוצה מאוד – עד שנפטרה אימי, בחודש יוני 2016 וזה היה טריגר להרעה במצבי הנפשי.

בחודש ספטמבר 2017 התקבלתי למקום עבודה בתפקיד שהיה חדש בחברה. בזכות קורות חיי עתירי הניסיון, ידע וכישורים אישיים הצלחתי להתקדם בצורה ניכרת בתפקוד וגם באחריות. כאשר התחלתי באותו מקום עבודה, אשתי ובני, שמכירים אותי היטב, הזהירו אותי שמדובר בתפקיד לא מתאים עבורי, ואפילו מסוכן, עקב הלחץ הרב הכרוך בעבודה זאת. לא הקשבתי להם, והמשכתי.

ואכן הלחץ של התפקיד התחיל להשפיע עלי, ומכיוון שהרגשתי כל כך 'בסדר', הפסקתי להגיע לביקורים אצל הרופאה שטיפלה במצבי הנפשי. אומנם לא הפסקתי את נטילת התרופות, אבל הסתבר שהטיפול הצריך גם מעקב של הרופאה הפסיכיאטרית.

אחרי ארבעה חודשים קמתי בבוקר לעבודה במצב של טירוף, ממש. השארתי פתק על השולחן שבו כתבתי: 'אני כבר מסוכן'. השארתי את הנייד כבוי ואת תעודת הזהות בבית, לקחתי שתי קופסאות של משככי כאבים, שהיו למעשה שייכים לאשתי וששימוש בהם הצריך אישור, (שלי כמובן לא היה), ובקבוק שלם של ערק. נכנסתי לאיזה מבנה נטוש, ישבתי עם הגב על הקיר, לקחתי את הכל תוך שתי דקות ואיבדתי את ההכרה.

מצאו אותי. הייתי כבר גוסס והצילו אותי מההחלטה הכי שגויה שלקחתי בחיים.

מוסרי השכל לחולה: להפטר מהגאווה, להקשיב לסובבים שמכירים ואוהבים אותנו, להשתדל להכיר במצב של צרכים מיוחדים שלנו, לקבל שהשגרה שלנו משתנה, לא להתייחס לסטיגמה חברתית בקשר לבריאות הנפש.

מוסר השכל לסובבים את החולה: יש גבול למה שהם יכולים לעשות, לא להאשים את עצמם. למרות המאמצים הרבים שעושים במשך הרבה זמן, ודווקא בגלל זה, לקבל שגם הם שחוקים. אי אפשר לדעת מה מתרחש בתוך הראש של החולה בכל רגע נתון. החולה יכול להגיע למסקנה שאין לו עתיד. הוא יכול לחשוב שמהווה רק נטל לאהובים שלו,ולהחליט לשחרר אותם תוך כדי ביטוי של אהבה כלפיהם.

ואני מבקש להגיד לכל הקוראים באתר של ״בלעדיהם-עמותה לתמיכה במשפחות נעדרים״: כולנו לא מושלמים והחיים היום הם כל כך מתישים שמתרגלים לחיות כנורמלי במצב שהוא מאוד רחוק לתנאים שבני האדם בנויים להם. לבקש עזרה לא מעיד על חולשה. לבקש עזרה מעיד על חוכמה. זה הוא מכתב של הודיה.

בתאריך 28/5/18,נעדרתי, ובתאריך 30/5/18,מצאו אותי לאחר יומיים של חיפושים. כאשר שמעתי, בהזדמנויות שונות, על הפרטים של ההתרחשויות שביומיים של החיפושים, כולל תחת נפילות הקטיושות שהיו אז, לחשוב על כל הדברים האלה, מקשה עלי עוד יותר להודות למצילים שלי. לדעתי זה מחייב אותי להשתדל לחיות באופן שייתן כמה שיותר כבוד למאמצים שכולם השקיעו כדי למצוא אותי בזמן. תודה על המאמצים תודה.