סיפור זה, בעילום שם, הוא סיפורה של אישה בתחילת שנות החמישים.
״אצלי התפרצה פסיכוזה חריפה בגיל 15 עם רקע משפחתי קשה. בהתקף השני ברחתי מבית הספר אחרי שאימי שלחה אותי בתקווה שזה יעזור לי לצאת מזה. היא קיבלה עצה מפסיכולוג שהתחלתי לראות זמן קצר אחרי ההתקף הראשון שהיה לי שישה חודשים קודם.
הסתובבתי ברחובות העיר אבודה והוזה, בטוחה שאוטוטו תתחיל מתקפת חייזרים, ואני היחידה שיכולה עוד להציל את העולם. הסתובבתי ברחובות מדברת לעצמי, אף אחד לא הושיט עזרה, הרי זה מוזר לראות נערה צעירה יפה משוטטת ללא מעש ומדברת לעצמה.
נסעתי באוטובוסים בכרטיס החופשי חודשי שלי, ובסוף ירדתי בתחנה האחרונה התחנה המרכזית. למרות הקושי בבית רציתי להגיע הביתה. התחלתי ללכת על כביש ירושלים תל-אביב. מאיזושהי סיבה החלטתי לקפוץ למטה במדרון התלול אל הואדי, ובדרך נס לא קרה לי כלום. המשכתי לשוטט כך. נשארתי שם הרבה זמן, אני אפילו לא יודעת כמה, בלי לשתות ובלי לאכול לילה ויום. לא הייתי צמאה או רעבה הייתי כולי נתונה בתוך העולם הדמיוני שהתפרץ לתוך חיי.
בבית החלו להתארגן לחיפוש בעזרת הצבא. הפסיכולוג אמר לאימי לחפש קרוב לבית מפני שאני לא אתרחק.
עליתי לזמן קצר אל הכביש כדי לכוון את התנועה ולאפשר נחיתה של חלליות, ולמזלי הרב בדיוק אז עבר אוטובוס שהחזיר את חברתי מבית הספר הביתה למושב שלנו. היא עצרה את האוטובוס ועצרה מונית. עד היום אני זוכרת את מה שאמרה לנהג המונית: 'החברה שלי לא שפויה, בבקשה קח אותנו הביתה כולם מחפשים אותה'.
אחרי כמה ימים אושפזתי לחצי שנה. באשפוז נתנו לי מינון עצום של כדורים אנטיפסיכוטיים. האיבחון של בי פולאר הגיע רק אחרי תשע שנים של התמודדות לא פשוטה, בגיל 24. הגעתי למרפאה מעולה בבית חולים בעל שם. מיד טופלתי בכדורים מייצבים שלמזלי שוב (כל כך הרבה מזל היה לי בסיפור הזה) השפיעו עלי מיידית ואפשרו לי לחיות את חיי בצורה מלאה.
היום כבר 25 שנה אני חייה חיים טובים, יש לי משפחה ועבודה טובה, אני מאושרת, יש לי מדי פעם תנודות שניתן לטפל בהן בעזרת שינויי מינון. אני חיה בארון, בעבודה, ואפילו חברים טובים לא יודעים על ההתמודדות שלי, אפילו בני לא יודע. אני חושבת שהשיתוף יוכל לתרום משהו״.
