אבל מהתהום הזו, קמתי.

במסגרת סיפורים אישיים, – מובא פה סיפורו של בחור בסביבות גיל 30 שנעדר בזמנו כמה פעמים והסכים, ברוב טובו, לשתף אותנו ברגשותיו ומסקנותיו לגבי כל מה שעבר עליו בזמן ההיעדרויות.

הסיפור מובא פה ללא עריכה, בלשון הכותב ובעילום שם, רק לנו ידועים כל פרטיו.

״בכל שלושת הפעמים נעדרתי כל פעם ל 4 ימים.

פעם אחת מצאו אותי כמעט ללא הכרה.

פעם אחת שוטרים ארבו לי.

פעם אחת ניידת משטרה זיהתה אותי….

בכל הפעמים האלה לא אכלתי ולא שתיתי….״

״כאשר הזמן עוצר מלכת:

היו שנים שבהן החושך היה המקום היחיד שבו הרגשתי שאני יכול להסתתר. תקופות ארוכות שבהן משא החיים פשוט הכריע אותי. זוגיות, עבודה, בעיות כלכליות, ומעל הכל, מצב נפשי דיכאוני וקשה ששאב ממני כל טיפת תקווה. באותם ימים אפלים, הפתרון היחיד שהעיניים הכבויות שלי הצליחו לראות היה לברוח. רציתי להיעלם. ברחתי למדבריות, מחפש את השקט האכזרי של רעב וצמא. היו רגעים שבלעתי כדורים, רק כדי לכבות את הרעש הפנימי, בניסיון נואש לברוח מסיטואציות שפשוט לא ידעתי איך להתמודד איתן.

אבל מה שלא הבנתי אז, מתוך עיוורון מוחלט של כאב, הוא שכאשר אתה בורח אל הקצה, אתה לא באמת בורח מהצרות שלך, אתה בורח מעצמך. ובזמן שחיפשתי את ה-אין השארתי מאחוריי הרס מוחלט בקרב כל מי שאהב אותי. לא ראיתי את הפחד המשתק, את הדמעות, ואת חוסר האונים שזרעתי בכל פעם שנעלמתי. השארתי אותם בחשכה, מחכים לאות חיים.

היום, כשאני קורא את המציאות סביבנו, הלב שלי נשבר מסיבה אחרת ומתמלא באשמה צורבת. אני רואה משפחות שלמות שחיות כל רגע ורגע בחוסר ודאות טהור ואכזרי לגבי יקיריהן שלא חזרו. אנשים שעבורם כל שנייה היא פאזל של כאב ודאגה, עוד חלק שחסר, עוד שבריר של המתנה שקורעת את הנשמה. כשאני רואה את עוצמת האובדן שלהם, אני מרגיש כאילו פגעתי בהם אישית. אני, שבמו ידיי ומתוך בחירה, כפיתי את גיהנום חוסר הוודאות על האנשים שאהבו אותי, בזמן שישנם אנשים שהיו נותנים את כל עולמם רק לעוד נשימה אחת, לעוד רגע של ודאות עם היקרים להם מכל.

אבל מהתהום הזו, קמתי. לקח לי שנים של חשבון נפש, אבל היום אני עומד במקום אחר לחלוטין. אני מרגיש כמו אדם חדש. אני מטפל בעצמי, אוסף את השברים ובונה אותם מחדש. אני קם כל בוקר עם רצון אדיר לחיות, להיות נוכח, ולדעת שהסובבים אותי יכולים סוף סוף להישען עליי ולסמוך עליי. אני רוצה להיות עוגן של ביטחון, ולא מקור של דאגה.

אם מישהו קורא את המילים האלה עכשיו, ומרגיש שהקירות סוגרים עליו, שהבריחה היא המוצא היחיד, אני מתחנן בפניכם.. תעצרו. גם כשנדמה לכם שאתם הכי לבד בעולם, אתם לא. הבריחה היא אשליה שמשאירה מאחור מציאות מדממת. כל מי שסביבכם דואג לכם ואוהב אתכם, גם אם מבעד למסך הדיכאון כמעט בלתי אפשרי לראות את זה. אל תשחקו בחיים, ואל תבחרו להשאיר אחריכם חלל של חוסר ודאות. יש דרך חזרה מהחושך, יש תקווה, ויש בכם את הכוח להירפא ולבחור בחיים. אני ההוכחה לכך.

מתפלל ומקווה שכל אדם אהוב שלא חזר, שיחזור ואו ימצא בריא ושלם לחיק משפחתו וחבריו״.