"הייתי ילד שעשה טעות – ואלוהים תיקן אותה"

סיפור זה הוא סיפורו של בחור שהיה בעת היעדרותו בן 19. הסיפור מוגש בעילום שם.

״כשהייתי בן 19 בשנת 1996, הרגשתי שאימא שלי אינה מתייחסת אלי, כאילו אינני קיים. בחודש פברואר 1996, היא נסעה לאחי שגר בחו״ל והיא אפילו לא שאלה אותי אם אני רוצה להצטרף אליה. הרגשתי פגוע והחלטתי 'להעניש אותה' ולברוח מהבית.

את הבריחה תכננתי בסביבות 3 חודשים. בזמן הזה עבדתי וחסכתי כסף כדי שיהיה לי כסף לכלכל את עצמי בתחילת הבריחה המיועדת. ביוני 1996 קיבלתי את המשכורת ונעלמתי. נסעתי לאילת וחייתי ברחוב עם קצת כסף. אחרי 10 ימים השכנים שלי פשוט ראו אותי מטייל בעיר. הכל היה מקרי, לא באמת חיפשו אותי.

היום, כשכבר עבר זמן רב מאז, אני מודע לעובדה שזאת הייתה טעות לברוח. מה שלא נתן לי לשנות את ההחלטה ולחזור, זה האגו, הבושה שברחת ונעלמת. לדעתי לא חיפשו אותי כי כשמצאו אותי אפשרו לי להישאר עוד קצת עד שנגמר לי הכסף.

עד היום אין לי קשר טוב עם המשפחה שלי, וזה בסדר. פשוט כל העניין של הבריחה הייתה מחשבה לא נכונה.

מאז לא ברחתי ואני לא צריך גם לברוח. מה שכן, היו מקרים שהמשפחה ידעה איפה אני, אבל לא היה כל קשר.

העצה שלי למשפחות של הצעירים שבורחים היא לעבור שלב שלב במה שעשו בשנה האחרונה לפני שנעלמו.

אולי כך תבינו למה ברחו. כי תיראו איך זה התחיל אצלי, רק בגלל שלא שאלו או רצו לצרף אותי לנסיעה לחו״ל.

עד היום אף אחד לא יודע למה באמת נעלמתי. מה שכן, אם לא היו מוצאים אותי – לא הייתי חוזר. הייתי מת כנראה באיזשהו מקום, כי האגו והבושה לא נתנו לי לחזור. הבנתי שעשיתי טעות אחרי יומיים ברחוב. האנשים שנעדרים, אם הם בחיים, הם נעלמו כי המשפחה או קרובים אחרים פגעו בהם ולא תמיד מדברים על זה, בדיוק כמו אצלי. הייתי בן 19 ילד, טמבל שעשה טעות ואלוהים תיקן אותה. בסופו של דבר לא צריך לברוח או להעלם לאף אחד. אבל אתה מבין רק אחרי שעשית את הצעד, והאגו והבושה לא נותנים לך לחזור״.