נעדר מה-2 ביולי 1988
חיים אלון, תושב נתיבות, נעלם ב-2 ביולי 1988, בהיותו בן 10.
חיים אלון נולד ב–29/05/1978 ונעלם בגיל 10. אביו, אברהם אלון, סיפר בעצב: "כשחיים, בננו האהוב, היה בן שנה, התברר לנו שאינו מתפתח כראוי ובבדיקות שערכו לו התברר שהוא בעל מאפיינים אוטיסטיים. בהמשך נוכחנו אכן שאינו מתקשר עם הסביבה. עד גיל עשר טופל בביתנו במלוא החום והאהבה למרות כל הקשיים!
"אנשי הרווחה המליצו לנו בזמנו להעבירו למעון טיפולי כדי לשמור על המסגרת המשפחתית והטיפול בשלושת ילדינו הקטנים האחרים. העברנו אותו, בלב צורב ובעיניים דומעות, למעון באיזור ראש העין. באיזשהו שלב הוא הועבר ללא ידיעתנו למעון פתוח בחדרה, ומשם יצא מהשער ב 2 בחודש יולי 1988, ומאז נעלמו עקבותיו.
"המשטרה נעזרה בכוחות של הצבא ובמתנדבים רבים כדי לאתר את חיים אלון היקר, אך הוא לא נמצא.
זה העוול הנורא שנעשה!! קודם הוא היה במעון עם השגחה קפדנית ובגלל שיפוצים שנעשו במקום העבירו אותו יחד עם אחרים למעון פתוח, לפני ההעלמות הוא נתפס פעמיים מחוץ לשער!!! הכאב שלנו עצום! הוא היה שה תמים שלא הבחין בן ימינו לשמאלו ולא היה מודע לשום סכנה. כל החיפושים שהתבצעו כדי לאתרו העלו חרס בידינו. המשטרה לקחה מאיתנו דגימות DNA, רק לאחר עשרים שנה!!
אין יום בו חיים לא נמצא במחשבותינו. יש בלבנו פצע מדמם שאינו מגליד".
מאז היעלמות יקירם, לקח כמה זמן עד שמשפחתו של חיים הצטרפה לעמותה ועד שהצליח אביו, אברהם, להתגבר על הקושי הנפשי ולהעלות בכתב את דבריו אלה: "חיפושים, חיפושים, אוהו, אוהו כמה חיפושים עשיתי. שלושה שבועות רצופים מהבוקר ועד רדת החשיכה, לבד, לאחר שכולם הפסיקו, המשטרה, הכלבנים, תלמידי בתי -הספר ובני המשפחה. זה היה בחודש תמוז שנת שמונים ושמונה, כל בוקר הייתי מצטייד בתיק גב, כריכים, מים, כובע רחב שוליים ואקדח, ונוסע לאזור חדרה שם נראה בני לאחרונה לפני שנעלם. חיפשתי ובדקתי כל שיח וכל תלולית עפר חשודה, סיירתי בשדות, בחורשות, בבריכות הדגים ולאורך ערוץ נחל חדרה. בשעות הערב הייתי חוזר לבית במפח נפש וצרוב מהשמש היוקדת.
"במהלך החיפושים חוויתי מספר חוויות וביניהן שתיים קשות במיוחד: הראשונה אירעה כשהייתי בתוך חורשה עבותה ופתאום עלה באפי ריח חריף של פגר. התקדמתי לכיוון הריח כשליבי הולם בחוזקה, וגיליתי שק יוטה אפור תפוח מושלך בינות לשיחים, לא היה בי העוז לראות מה שיש בשק ורק הריח הרע אילץ אותי לפתוח ואז ראיתי נבלת כלב מתפוררת. בפעם השנייה כמעט פרחה נשמתי – זה היה כשהתהלכתי על שפת נחל חדרה שזרמו בו מים דלוחים ורדודים. ופתאום, בלי משים החלקתי לתוך שלולית בוץ וטין והתחלתי לשקוע לאט – לאט, מסביבי לא היה איזה סלע או שורש להיאחז בו, ורק במרחק כשני מטרים היתמר עץ צפצפה שאליו לא יכולתי להגיע. הבוץ והטין הגיע עד למותניי ופחד מוות שיתק את גופי ומחשבתי. ופתאום,ואני לא יודע מאין זה בא, נפלטה מפי זעקה נוראה – אלוקים תציל אותי!!! חלפה כדקה ופתאום נפלה עליי שלווה לא מוסברת, התחלתי להניע את רגליי ולשכשך בידיי ואז תפסתי איזה ענף שהיה שקוע כמותי בתוך הרפש ומחובר לעץ הצפצפה. בזהירות החזקתי בו וכך התקדמתי כמטר לכיוון העץ כששפתי ממלמלות תפילה שלא ישמט מהעץ. בהמשך נאחזתי בעוד ענף וכך יצאתי מהמדמנה, על זה נאמר "עץ חיים למחזיקים בו". חבקתי את העץ כפי שלא חבקתי חפץ או אדם בכל ימי חיי. הסרתי מעליי את הבוץ והרפש שדבק בי, וחזרתי הביתה בצעדים מאוששים לאחר שהפרחתי עשרות נשיקות לעברו של עץ חיי. לא שכחתי את מושיעי שבמרום והתחלתי לקיים במתינות את הכתוב: 'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר'".
את השורות הבאות כתב מדם ליבו, אברהם אלון, אביו של הילד הצעיר בן 10, חיים אלון היקר, שנעדר מ – 02/07/1988:
*לא נתפס בשכל איך*
נעלם אדם במדינתנו הפיצפונת.
ממש זה לא מובן אפילו טיפונת.
מתברר שלא קיים מכנה משותף.
לאדם הנעדר או הנעלם בחטף.
זה יכול להיות מהכפר או מושב.
מרחוב וכרך סואן העמוס תושב.
באמצע יום המאיר מלוא החופן.
או בליל שאין יודע מה הוא צופן.
יש השם קץ לנפשו וחייו מקפד.
ויש שנעלם בחורש ודרכו מאבד.
יש נער ונערה מחפשי עצמאות.
וגם זקן שאיבד חוש התמצאות.
יש אחד שרצה קצת לעשן בחוץ.
ונעלם בלי כל הסבר ופתק נחוץ.
יש שיצא להתפלל במירון בצפון.
נעלם בלי זכר ממש יובש שדפון.
יש זקן שיצא לגינה לשבת ולנוח.
ונעלם התאדה כמו עף לו ברוח.
יש שהתכוונה לקניות בשווקים.
וגם מי שתכנן לנסוע למרחקים.
כולם בטח התכוונו לשוב חזרה.
ומשהו מנע מהם מסיבה מוזרה.
*היכן הם ומה קרה*
*מי יודע מצפים בזיעה קרה*
– אברהם אלון –
*פוסט בדף של "בלעדיהם" מ-14/07/2016:
*פוסט בדף של עמותת "בלעדיהם" מ-11/09/2016
*פוסט בדף של "בלעדיהם" מיום 01/07/2019:
