אלכסנדרה ברנדט, תושבת רמת-גן, נעלמה ב-24 בנובמבר 1994 בהיותה בת 10.
הוריה של אלכסנדרה עלו ארצה מאוקראינה ביחד איתה ועם אחותה הקטנה ב-1992 והתגוררו ברמת גן. ב-1993, כשנה לפני היעלמותה, הוריה פתחו בהליכי גירושין.
אלכסנדרה, תלמידת כיתה ד', נראתה לאחרונה ב-24 בנובמבר 1994 בשעה 14:00 בצהריים בגן ציבורי שנקרא "גן דוד המלך" ליד בי"ס זומר ברמת גן, אותו בית ספר בו היא למדה טרם היעלמותה.
המשטרה חקרה הן את בני המשפחה והן גורמי פשע שונים בחשד לאחריות להיעלמה, אך לא העלתה שום ממצא בעל משמעות.
בחודש מרץ 2013 פגשו אימה ואחותה של אלכסנדרה ברנדט אישה שדמתה מאוד לאלכסנדרה והמשטרה בדקה את העניין. נעשו לאותה אישה בדיקות די אן איי להתאמה, אך הן נמצאו שליליות. יחד עם זאת, המשטרה תשאלה את בני משפחתה של אותה אישה על קורות חייה מאז לידתה ובנוסף נבדקו רישומי משרד הפנים שנמצאו תקינים.
כל היודע דבר על מקום הימצאה או כל פרט היכול לסייע באיתורה, מתבקש להודיע למשטרה בטלפון 100
לאחר שנודעה כנעדרת, פורסמו כתבות על היעלמותה של בת ה-10, שקראו לעזרה באיתורה. בנוסף, פורסמו פרטים בקשר להיעלמותה בויקיפדיה.
אריה שייר, תושב הוד השרון, נעלם ב-15 ביוני 1982, בהיותו בן 28.
אתי סופר, אחותו של אריה, סיפרה: "אחי, אריה שייר, נולד ביולי 1954 למיכל וחיים שייר בעלי משק חקלאי קטן בהוד השרון. בעת שירותו הצבאי חל שינוי במצבו הבריאותי והוא סיים את השירות בחיל התובלה. לאחר מכן עבר מסע של חיפוש עצמי והגיע לישיבת 'שובו בנים' של הרב ברלנד.
"באחד הימים, ביוני 1982, אריה נפרד מאמו במרכז הוד-השרון, לאחר שרכשו חליפה חדשה עבורו, לכבוד חתונתה של אחותו הצעירה שעמדה להתקיים מספר ימים אחר כך, הוא עלה על אוטובוס במטרה להגיע לישיבה בירושלים. ב-15.6.82 אריה לא הגיע לחתונת אחותו, מה שעורר דאגה רבה במשפחה ומיד החלו בחיפושים אחריו. לטענת האנשים בישיבה הוא מעולם לא הגיע לשם. חיפושים רבים מאז ועד היום לא הצליחו לעלות על עקבותיו או למצוא סימן חיים כלשהו ממנו".
אריה שייר יצא מביתו שבהוד השרון בתאריך 1/7/1982 ומאז נעלמו עקבותיו. הוא לבש מעיל חסידי שחור וחבש מגבעת בצבע שחור. לנעדר פאות, זקן ושפם. צבע עורו בהיר ועיניו ירוקות. מבנה גופו חסון ועל ראשו שיער שחור קצר.
דוד הרוני, תושב כרמיאל, נעדר מה-26 במרץ 1996, בהיותו בן 43
דוד עלה מאיראן ועבד כעובד אחזקה בעיריית כרמיאל. דוד נראה לאחרונה בתאריך 26/3/1996 בנהריה, ומאז נעלמו עקבותיו. ביום היעלמותו לבש מעיל שחור, מכנסי קורדרוי בצבע אפור ונעל נעליים אפורות. לדוד צלקת על המצח, וכתובות קעקע ביד ובכתף.
דוד דובר עברית ופרסית. הוא נולד בתאריך 19/11/1953, גובהו 160 סנטימטרים ומבנה גופו רזה. צבע עיניו חום-שחור וגוון עור כהה. צבע שיער ראשו שחור, ושיערו חלק וקצר. לדוד זקן ושפם.
לאחר שנודע כנעדר, התפרסמו כתבות הכוללות את פרטיו של דוד, המבקשות את עזרת הציבור באיתורו:
דרורה סנואני, תושבת אור-יהודה, נעלמה ב-24 באפריל 1977, בהיותה בת 19.
דרורה נולדה ב-08/10/1958. גובהה הוא 162 סנטימטרים ומבנה גופה רזה. גוון עורה של דרורה היה שחום, עיניה היו בצבע חום-שחור ושיערה בצבע שחור. דרורה דיברה עברית וערבית.
דרורה יצאה מביתה שבאור יהודה בתאריך 24/4/1977 ומאז נעלמו עקבותיה. ביום היעלמותה היא לבשה מכנסי ג'ינס עם כתפיות (סרבל) ונעלה נעליים בצבע ג'ינס. דרורה מרכיבה משקפיי ראייה.
חיים אלון, תושב נתיבות, נעלם ב-2 ביולי 1988, בהיותו בן 10.
חיים אלון נולד ב–29/05/1978 ונעלם בגיל 10. אביו, אברהם אלון, סיפר בעצב: "כשחיים, בננו האהוב, היה בן שנה, התברר לנו שאינו מתפתח כראוי ובבדיקות שערכו לו התברר שהוא בעל מאפיינים אוטיסטיים. בהמשך נוכחנו אכן שאינו מתקשר עם הסביבה. עד גיל עשר טופל בביתנו במלוא החום והאהבה למרות כל הקשיים!
"אנשי הרווחה המליצו לנו בזמנו להעבירו למעון טיפולי כדי לשמור על המסגרת המשפחתית והטיפול בשלושת ילדינו הקטנים האחרים. העברנו אותו, בלב צורב ובעיניים דומעות, למעון באיזור ראש העין. באיזשהו שלב הוא הועבר ללא ידיעתנו למעון פתוח בחדרה, ומשם יצא מהשער ב 2 בחודש יולי 1988, ומאז נעלמו עקבותיו.
"המשטרה נעזרה בכוחות של הצבא ובמתנדבים רבים כדי לאתר את חיים אלון היקר, אך הוא לא נמצא.
זה העוול הנורא שנעשה!! קודם הוא היה במעון עם השגחה קפדנית ובגלל שיפוצים שנעשו במקום העבירו אותו יחד עם אחרים למעון פתוח, לפני ההעלמות הוא נתפס פעמיים מחוץ לשער!!! הכאב שלנו עצום! הוא היה שה תמים שלא הבחין בן ימינו לשמאלו ולא היה מודע לשום סכנה. כל החיפושים שהתבצעו כדי לאתרו העלו חרס בידינו. המשטרה לקחה מאיתנו דגימות DNA, רק לאחר עשרים שנה!!
אין יום בו חיים לא נמצא במחשבותינו. יש בלבנו פצע מדמם שאינו מגליד".
מאז היעלמות יקירם, לקח כמה זמן עד שמשפחתו של חיים הצטרפה לעמותה ועד שהצליח אביו, אברהם, להתגבר על הקושי הנפשי ולהעלות בכתב את דבריו אלה: "חיפושים, חיפושים, אוהו, אוהו כמה חיפושים עשיתי. שלושה שבועות רצופים מהבוקר ועד רדת החשיכה, לבד, לאחר שכולם הפסיקו, המשטרה, הכלבנים, תלמידי בתי -הספר ובני המשפחה. זה היה בחודש תמוז שנת שמונים ושמונה, כל בוקר הייתי מצטייד בתיק גב, כריכים, מים, כובע רחב שוליים ואקדח, ונוסע לאזור חדרה שם נראה בני לאחרונה לפני שנעלם. חיפשתי ובדקתי כל שיח וכל תלולית עפר חשודה, סיירתי בשדות, בחורשות, בבריכות הדגים ולאורך ערוץ נחל חדרה. בשעות הערב הייתי חוזר לבית במפח נפש וצרוב מהשמש היוקדת.
"במהלך החיפושים חוויתי מספר חוויות וביניהן שתיים קשות במיוחד: הראשונה אירעה כשהייתי בתוך חורשה עבותה ופתאום עלה באפי ריח חריף של פגר. התקדמתי לכיוון הריח כשליבי הולם בחוזקה, וגיליתי שק יוטה אפור תפוח מושלך בינות לשיחים, לא היה בי העוז לראות מה שיש בשק ורק הריח הרע אילץ אותי לפתוח ואז ראיתי נבלת כלב מתפוררת. בפעם השנייה כמעט פרחה נשמתי – זה היה כשהתהלכתי על שפת נחל חדרה שזרמו בו מים דלוחים ורדודים. ופתאום, בלי משים החלקתי לתוך שלולית בוץ וטין והתחלתי לשקוע לאט – לאט, מסביבי לא היה איזה סלע או שורש להיאחז בו, ורק במרחק כשני מטרים היתמר עץ צפצפה שאליו לא יכולתי להגיע. הבוץ והטין הגיע עד למותניי ופחד מוות שיתק את גופי ומחשבתי. ופתאום,ואני לא יודע מאין זה בא, נפלטה מפי זעקה נוראה – אלוקים תציל אותי!!! חלפה כדקה ופתאום נפלה עליי שלווה לא מוסברת, התחלתי להניע את רגליי ולשכשך בידיי ואז תפסתי איזה ענף שהיה שקוע כמותי בתוך הרפש ומחובר לעץ הצפצפה. בזהירות החזקתי בו וכך התקדמתי כמטר לכיוון העץ כששפתי ממלמלות תפילה שלא ישמט מהעץ. בהמשך נאחזתי בעוד ענף וכך יצאתי מהמדמנה, על זה נאמר "עץ חיים למחזיקים בו". חבקתי את העץ כפי שלא חבקתי חפץ או אדם בכל ימי חיי. הסרתי מעליי את הבוץ והרפש שדבק בי, וחזרתי הביתה בצעדים מאוששים לאחר שהפרחתי עשרות נשיקות לעברו של עץ חיי. לא שכחתי את מושיעי שבמרום והתחלתי לקיים במתינות את הכתוב: 'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר'".
את השורות הבאות כתב מדם ליבו, אברהם אלון, אביו של הילד הצעיר בן 10, חיים אלון היקר, שנעדר מ – 02/07/1988:
חביב בן אבו, תושב גבעת עדה, נעלם ב-17 במאי 1995,ערב ל"ג בעומר, בהיותו בן 81.
כאשר מלאו 28 שנים להיעדרותו, כתבה נכדתו יפית מנחם: "היום מלאו 28 שנים להיעדרותו של סבי הצדיק – חביב בן אבו, שנעדר ממירון בתאריך 17.5.95. סבי חי ונשם נתינה ועזרה לזולת. חיוכו מאיר העיניים מלווה וילווה אותי עד יומי האחרון. סבי נסע בטיול מאורגן שיצא מגבעת עדה למירון ללא תעודת זהות וללא תג שם מזהה, כדי להשתתף ביום הילולת הצדיק רבי שמעון בר יוחאי. הוא היה חולה אלצהיימר שהלך לביהכ"ס מספר פעמים, למרות שכבר התפלל, כדי לא להפסיד חלילה וחס תפילות.
תמיד ביקש מאיתנו שניתן לו תמונות שלנו כדי שישמור בארנק שלו כשהוא ממלמל 'רבי שמעון, רבי שמעון…' הוא התנבא על מר גורלו, חשש שילך לאיבוד.
"ביום המקרה הגעתי עם אימי ו- 2 דודים שלי למירון באופן ספונטני. בעלייה לקבר הצדיק אימי ראתה באקראי אחד מבני המשפחה שבישר לה את הבשורה הנוראה מכל – 'אבא שלך נעדר'. לא אשכח את אותו הרגע…. אימי בכתה ללא הפסקה והרגישה כי אביה נלקח מאיתנו. ערכנו המון חיפושים בימים ובלילות במירון ובאזור כולל כפרים, נחל עמוד ועוד… פנינו לצדיקים, מגידי עתידות, חלמתי את סבי כלוא בין 2 קירות צדיקים מברך אותי… אבל, עד היום אין לנו מושג מה אירע בגורלו המר.
"יום היעדרותו ויום הילולת הצדיק הינם עבורנו יום קבורתו של סבי ועלייתו לשמיים. כאחת שנכוותה על בשרה אני פונה לכל אחד ואחת בבקשה לא לקחת מבוגרים וילדים למקומות הומי אדם ללא תעודת זהות ותג שם מזהה!!! אנא מכם הקדישו כמה דקות הקשיבו והעיפו מבט כשמפרסמים שם של נעדר/ת!
אין לכם מושג מה זה יכול לחולל! אותך סבא יקר ואהוב שלי לא אשכח לעולם. יהי זכרך ברוך וחקוק בליבי לעד!".
חביב נולד ב -01/01/1914 ודיבר בערבית מרוקאית. גובהו הוא 175 סנטימטרים ומבנה גופו מלא.
גוון עורו כהה וצבע עיניו חום. על ראשו קרחת ובצדדי הראש שיער שיבה קצר. לחביב היה זקן ושפם.
חביב, תושב גבעת עדה, נראה לאחרונה באזור מירון בתאריך 17/5/1995 ומאז נעלמו עקבותיו. הנעדר לבש חולצה משובצת בצבע חום בהיר, סוודר ירוק, מכנסי טרנינג כחולים, חבש כיפה לבנה. הנעדר נעזר במקל הליכה.
עדי יעקבי, תושבת תל-אביב, נעלמה ב-13 בדצמבר 1996, בהיותה בת 17.
עדי יעקבי נעלמה ב-13 בדצמבר 1996, יום שישי חורפי, גשום וקר. היא יצאה בשעות הצהריים עם אחותה התאומה, שרית, ועם חברים, לבלות ברחוב שנקין בתל-אביב. כעבור מספר שעות נפרדה מהם, ואחר הצהריים התקשרה הביתה לאחותה, ושאלה אם אביה יוכל לקחת אותה לחברה בנתניה. שרית השיבה לה כי אביהם איננו בבית, ועדי השיבה כי היא תיקח טרמפ לשם. בפעם האחרונה נראתה עדי באותו יום בשעה שבע בערב. עד ראייה סיפר למשטרה כי הבחין בה כשהיא מנסה לתפוס טרמפ בפינת הרחובות קינג-ג'ורג' והנביאים בתל-אביב.
עדי נולדה ב-31/01/1980. ביום היעלמותה לבשה חולצה שחורה ומכנסי קורדרוי כחולים ונעלה נעליים ירוקות. עדי מרכיבה משקפי ראייה עם מסגרת ממתכת.
רחל אלבלדס, תושבת חולון, נעלמה ב-15 ביולי 1983, בהיותה בת 16.
בתאריך 15/7/1983 יצאה רחל אלבלדס ממקום עבודתה במשרד תיווך ברח' יהודה הלוי 57 בתל אביב, כדי לקנות כיפה ברחוב לוינסקי, על פי בקשת המעסיק שלה. היא השאירה את התיק שלה על הכיסא במקום העבודה. היא אכן קיבלה את הכיפה ושילמה עבורה, אך לאחר מכן נעלמה ולא ידוע עד היום מה עלה בגורלה. ביום היעלמותה לבשה רחל חולצה וחצאית בצבע ורוד ונעלה נעלי גומי.
כך כתב בזמנו אחיה, רון אלבלדס: "רחל שלנו נעלמה בשנת 1983 והיא בת 16 וחצי, היא נעלמה במהלך יום עבודה בתל אביב. זה היה בשישי בצהריים, המעסיק שאצלו עבדה ביקש מרחל שלפני שהיא הולכת הביתה, ללכת לקנות כיפה ברחוב ליד. רחל יצאה מהמשרד כשהיא משאירה את תיקה ודבריה האישיים כולל המשכורת שקיבלה, היא קנתה את הכיפה ומעולם לא חזרה לעבודה, ולא חזרה הביתה.
"רחל, המוקד של הבית, שמאוד קשורה לכל המשפחה, עבדה מתוך דאגה לבית וכדי לעזור כלכלית, כך תמיד היא הייתה. היא הייתה אחראית, חברותית ומלאה בשמחת חיים, היא אהבה את חברותיה והן אהבו אותה. באותו הרגע היינו בהלם טוטלי, אמרנו זה לא יכול להיות, היינו בטוחים שחטפו אותה. אני עדיין גר בחולון, באותו הבית שרחל יצאה ממנו בפעם האחרונה, וכל דבר בבית עדיין מזכיר אותה. מאז שנעלמה, חרב עולמנו ואין לנו מנוח עד היום הזה. אנחנו 4 אחים, שני בנים ושתי בנות, רחל היא השלישית בינינו, ומבוגרת ממני בשנתיים. רחל הייתה בשלב מתקדם של התחזקות בדת ואנחנו לא רואים שום סיבה מדוע נעלמה. אנחנו כולנו מאוד מתגעגעים אל רחל שלנו. אימי נפטרה בשנת 2022 ועד יום מותה לא הפסיקה להזכיר את רחל בגעגועים רבים".
