דרורה סנואני, תושבת אור-יהודה, נעלמה ב-24 באפריל 1977, בהיותה בת 19.
דרורה נולדה ב-08/10/1958. גובהה הוא 162 סנטימטרים ומבנה גופה רזה. גוון עורה של דרורה היה שחום, עיניה היו בצבע חום-שחור ושיערה בצבע שחור. דרורה דיברה עברית וערבית.
דרורה יצאה מביתה שבאור יהודה בתאריך 24/4/1977 ומאז נעלמו עקבותיה. ביום היעלמותה היא לבשה מכנסי ג'ינס עם כתפיות (סרבל) ונעלה נעליים בצבע ג'ינס. דרורה מרכיבה משקפיי ראייה.
חיים אלון, תושב נתיבות, נעלם ב-2 ביולי 1988, בהיותו בן 10.
חיים אלון נולד ב–29/05/1978 ונעלם בגיל 10. אביו, אברהם אלון, סיפר בעצב: "כשחיים, בננו האהוב, היה בן שנה, התברר לנו שאינו מתפתח כראוי ובבדיקות שערכו לו התברר שהוא בעל מאפיינים אוטיסטיים. בהמשך נוכחנו אכן שאינו מתקשר עם הסביבה. עד גיל עשר טופל בביתנו במלוא החום והאהבה למרות כל הקשיים!
"אנשי הרווחה המליצו לנו בזמנו להעבירו למעון טיפולי כדי לשמור על המסגרת המשפחתית והטיפול בשלושת ילדינו הקטנים האחרים. העברנו אותו, בלב צורב ובעיניים דומעות, למעון באיזור ראש העין. באיזשהו שלב הוא הועבר ללא ידיעתנו למעון פתוח בחדרה, ומשם יצא מהשער ב 2 בחודש יולי 1988, ומאז נעלמו עקבותיו.
"המשטרה נעזרה בכוחות של הצבא ובמתנדבים רבים כדי לאתר את חיים אלון היקר, אך הוא לא נמצא.
זה העוול הנורא שנעשה!! קודם הוא היה במעון עם השגחה קפדנית ובגלל שיפוצים שנעשו במקום העבירו אותו יחד עם אחרים למעון פתוח, לפני ההעלמות הוא נתפס פעמיים מחוץ לשער!!! הכאב שלנו עצום! הוא היה שה תמים שלא הבחין בן ימינו לשמאלו ולא היה מודע לשום סכנה. כל החיפושים שהתבצעו כדי לאתרו העלו חרס בידינו. המשטרה לקחה מאיתנו דגימות DNA, רק לאחר עשרים שנה!!
אין יום בו חיים לא נמצא במחשבותינו. יש בלבנו פצע מדמם שאינו מגליד".
מאז היעלמות יקירם, לקח כמה זמן עד שמשפחתו של חיים הצטרפה לעמותה ועד שהצליח אביו, אברהם, להתגבר על הקושי הנפשי ולהעלות בכתב את דבריו אלה: "חיפושים, חיפושים, אוהו, אוהו כמה חיפושים עשיתי. שלושה שבועות רצופים מהבוקר ועד רדת החשיכה, לבד, לאחר שכולם הפסיקו, המשטרה, הכלבנים, תלמידי בתי -הספר ובני המשפחה. זה היה בחודש תמוז שנת שמונים ושמונה, כל בוקר הייתי מצטייד בתיק גב, כריכים, מים, כובע רחב שוליים ואקדח, ונוסע לאזור חדרה שם נראה בני לאחרונה לפני שנעלם. חיפשתי ובדקתי כל שיח וכל תלולית עפר חשודה, סיירתי בשדות, בחורשות, בבריכות הדגים ולאורך ערוץ נחל חדרה. בשעות הערב הייתי חוזר לבית במפח נפש וצרוב מהשמש היוקדת.
"במהלך החיפושים חוויתי מספר חוויות וביניהן שתיים קשות במיוחד: הראשונה אירעה כשהייתי בתוך חורשה עבותה ופתאום עלה באפי ריח חריף של פגר. התקדמתי לכיוון הריח כשליבי הולם בחוזקה, וגיליתי שק יוטה אפור תפוח מושלך בינות לשיחים, לא היה בי העוז לראות מה שיש בשק ורק הריח הרע אילץ אותי לפתוח ואז ראיתי נבלת כלב מתפוררת. בפעם השנייה כמעט פרחה נשמתי – זה היה כשהתהלכתי על שפת נחל חדרה שזרמו בו מים דלוחים ורדודים. ופתאום, בלי משים החלקתי לתוך שלולית בוץ וטין והתחלתי לשקוע לאט – לאט, מסביבי לא היה איזה סלע או שורש להיאחז בו, ורק במרחק כשני מטרים היתמר עץ צפצפה שאליו לא יכולתי להגיע. הבוץ והטין הגיע עד למותניי ופחד מוות שיתק את גופי ומחשבתי. ופתאום,ואני לא יודע מאין זה בא, נפלטה מפי זעקה נוראה – אלוקים תציל אותי!!! חלפה כדקה ופתאום נפלה עליי שלווה לא מוסברת, התחלתי להניע את רגליי ולשכשך בידיי ואז תפסתי איזה ענף שהיה שקוע כמותי בתוך הרפש ומחובר לעץ הצפצפה. בזהירות החזקתי בו וכך התקדמתי כמטר לכיוון העץ כששפתי ממלמלות תפילה שלא ישמט מהעץ. בהמשך נאחזתי בעוד ענף וכך יצאתי מהמדמנה, על זה נאמר "עץ חיים למחזיקים בו". חבקתי את העץ כפי שלא חבקתי חפץ או אדם בכל ימי חיי. הסרתי מעליי את הבוץ והרפש שדבק בי, וחזרתי הביתה בצעדים מאוששים לאחר שהפרחתי עשרות נשיקות לעברו של עץ חיי. לא שכחתי את מושיעי שבמרום והתחלתי לקיים במתינות את הכתוב: 'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר'".
את השורות הבאות כתב מדם ליבו, אברהם אלון, אביו של הילד הצעיר בן 10, חיים אלון היקר, שנעדר מ – 02/07/1988:
חביב בן אבו, תושב גבעת עדה, נעלם ב-17 במאי 1995,ערב ל"ג בעומר, בהיותו בן 81.
כאשר מלאו 28 שנים להיעדרותו, כתבה נכדתו יפית מנחם: "היום מלאו 28 שנים להיעדרותו של סבי הצדיק – חביב בן אבו, שנעדר ממירון בתאריך 17.5.95. סבי חי ונשם נתינה ועזרה לזולת. חיוכו מאיר העיניים מלווה וילווה אותי עד יומי האחרון. סבי נסע בטיול מאורגן שיצא מגבעת עדה למירון ללא תעודת זהות וללא תג שם מזהה, כדי להשתתף ביום הילולת הצדיק רבי שמעון בר יוחאי. הוא היה חולה אלצהיימר שהלך לביהכ"ס מספר פעמים, למרות שכבר התפלל, כדי לא להפסיד חלילה וחס תפילות.
תמיד ביקש מאיתנו שניתן לו תמונות שלנו כדי שישמור בארנק שלו כשהוא ממלמל 'רבי שמעון, רבי שמעון…' הוא התנבא על מר גורלו, חשש שילך לאיבוד.
"ביום המקרה הגעתי עם אימי ו- 2 דודים שלי למירון באופן ספונטני. בעלייה לקבר הצדיק אימי ראתה באקראי אחד מבני המשפחה שבישר לה את הבשורה הנוראה מכל – 'אבא שלך נעדר'. לא אשכח את אותו הרגע…. אימי בכתה ללא הפסקה והרגישה כי אביה נלקח מאיתנו. ערכנו המון חיפושים בימים ובלילות במירון ובאזור כולל כפרים, נחל עמוד ועוד… פנינו לצדיקים, מגידי עתידות, חלמתי את סבי כלוא בין 2 קירות צדיקים מברך אותי… אבל, עד היום אין לנו מושג מה אירע בגורלו המר.
"יום היעדרותו ויום הילולת הצדיק הינם עבורנו יום קבורתו של סבי ועלייתו לשמיים. כאחת שנכוותה על בשרה אני פונה לכל אחד ואחת בבקשה לא לקחת מבוגרים וילדים למקומות הומי אדם ללא תעודת זהות ותג שם מזהה!!! אנא מכם הקדישו כמה דקות הקשיבו והעיפו מבט כשמפרסמים שם של נעדר/ת!
אין לכם מושג מה זה יכול לחולל! אותך סבא יקר ואהוב שלי לא אשכח לעולם. יהי זכרך ברוך וחקוק בליבי לעד!".
חביב נולד ב -01/01/1914 ודיבר בערבית מרוקאית. גובהו הוא 175 סנטימטרים ומבנה גופו מלא.
גוון עורו כהה וצבע עיניו חום. על ראשו קרחת ובצדדי הראש שיער שיבה קצר. לחביב היה זקן ושפם.
חביב, תושב גבעת עדה, נראה לאחרונה באזור מירון בתאריך 17/5/1995 ומאז נעלמו עקבותיו. הנעדר לבש חולצה משובצת בצבע חום בהיר, סוודר ירוק, מכנסי טרנינג כחולים, חבש כיפה לבנה. הנעדר נעזר במקל הליכה.
עדי יעקבי, תושבת תל-אביב, נעלמה ב-13 בדצמבר 1996, בהיותה בת 17.
עדי יעקבי נעלמה ב-13 בדצמבר 1996, יום שישי חורפי, גשום וקר. היא יצאה בשעות הצהריים עם אחותה התאומה, שרית, ועם חברים, לבלות ברחוב שנקין בתל-אביב. כעבור מספר שעות נפרדה מהם, ואחר הצהריים התקשרה הביתה לאחותה, ושאלה אם אביה יוכל לקחת אותה לחברה בנתניה. שרית השיבה לה כי אביהם איננו בבית, ועדי השיבה כי היא תיקח טרמפ לשם. בפעם האחרונה נראתה עדי באותו יום בשעה שבע בערב. עד ראייה סיפר למשטרה כי הבחין בה כשהיא מנסה לתפוס טרמפ בפינת הרחובות קינג-ג'ורג' והנביאים בתל-אביב.
עדי נולדה ב-31/01/1980. ביום היעלמותה לבשה חולצה שחורה ומכנסי קורדרוי כחולים ונעלה נעליים ירוקות. עדי מרכיבה משקפי ראייה עם מסגרת ממתכת.
רחל אלבלדס, תושבת חולון, נעלמה ב-15 ביולי 1983, בהיותה בת 16.
בתאריך 15/7/1983 יצאה רחל אלבלדס ממקום עבודתה במשרד תיווך ברח' יהודה הלוי 57 בתל אביב, כדי לקנות כיפה ברחוב לוינסקי, על פי בקשת המעסיק שלה. היא השאירה את התיק שלה על הכיסא במקום העבודה. היא אכן קיבלה את הכיפה ושילמה עבורה, אך לאחר מכן נעלמה ולא ידוע עד היום מה עלה בגורלה. ביום היעלמותה לבשה רחל חולצה וחצאית בצבע ורוד ונעלה נעלי גומי.
כך כתב בזמנו אחיה, רון אלבלדס: "רחל שלנו נעלמה בשנת 1983 והיא בת 16 וחצי, היא נעלמה במהלך יום עבודה בתל אביב. זה היה בשישי בצהריים, המעסיק שאצלו עבדה ביקש מרחל שלפני שהיא הולכת הביתה, ללכת לקנות כיפה ברחוב ליד. רחל יצאה מהמשרד כשהיא משאירה את תיקה ודבריה האישיים כולל המשכורת שקיבלה, היא קנתה את הכיפה ומעולם לא חזרה לעבודה, ולא חזרה הביתה.
"רחל, המוקד של הבית, שמאוד קשורה לכל המשפחה, עבדה מתוך דאגה לבית וכדי לעזור כלכלית, כך תמיד היא הייתה. היא הייתה אחראית, חברותית ומלאה בשמחת חיים, היא אהבה את חברותיה והן אהבו אותה. באותו הרגע היינו בהלם טוטלי, אמרנו זה לא יכול להיות, היינו בטוחים שחטפו אותה. אני עדיין גר בחולון, באותו הבית שרחל יצאה ממנו בפעם האחרונה, וכל דבר בבית עדיין מזכיר אותה. מאז שנעלמה, חרב עולמנו ואין לנו מנוח עד היום הזה. אנחנו 4 אחים, שני בנים ושתי בנות, רחל היא השלישית בינינו, ומבוגרת ממני בשנתיים. רחל הייתה בשלב מתקדם של התחזקות בדת ואנחנו לא רואים שום סיבה מדוע נעלמה. אנחנו כולנו מאוד מתגעגעים אל רחל שלנו. אימי נפטרה בשנת 2022 ועד יום מותה לא הפסיקה להזכיר את רחל בגעגועים רבים".
ד"ר רפאל קפלן, תושב מוצא עילית, נעלם ב-29 לאפריל 1983, בהיותו בן 75.
רפאל, תושב מוצא עילית, נראה לאחרונה בקיבוץ בית אורן בתאריך 29/4/1983 ומאז נעלמו עקבותיו. ביום היעלמותו לבש חולצה ארוכה ירוקה, מכנסיים אפורים, נעל נעליים חומות והרכיב משקפי שמש כהות. הנעדר בעל פרוטזה ברגל שמאל.
ד"ר רפאל קפלן היה רופא ילדים שדיבר עברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, יידיש ורוסית. הוא נסע עם משפחתו לתערוכה בחיפה. בני המשפחה עצרו בבית אורן, ושם נעלם .
בנו, פרופסור גלעד רימון, כתב: " אבי רפאל קפלן נולד במריאפול שבליטא, בסביבתו דיברו גם רוסית, וגרמנית יידיש ובהן שלט. הוא למד בגמנסיה עברית ולכן גם דיבר עברית, למד בגיל צעיר אביו שהיה רוקח שלח אותו ללמוד רפואה בצרפת לכן שלט גם בצרפתית ועלה לארץ כרופא. בגיל 25 בשנת 1939 הצטרף כרופא לשיירה מרחובות לכפר מנחם כללה משורין עם נשים וילדים ורכב אזרחי לא משוריין. מטרת הנוסעים הייתה לייסד את כפר ורבורג. הרכב האזרחי עלה על מוקש שהוטמן על ידי כנופיות ערביות. דר' רפאל קפלן היה בין הפצועים קשה והרופאים נאלצו לקטוע את רגלו מתחת לברך. מאז הוא עמד על רגליו עם תותבת לרגל הפגועה.
"באותם זמנים לפני קום המדינה לא היה גוף שדאג לנפגעים מפעולות איבה ולא היה קל לרופא נכה למצוא עבודה . אבי התנייע בתחילה עם אופניים אחר כך על אופנוע ולבסוף ברכב 4 גלגלי שהותקן בו אלתור שאפשר לו להפעיל את דוושת הקלאץ' באמצעות הרגל הקטועה. למרות המגבלה הפיזית הוא אהב לטייל ברגל בהרי יהודה. לימים הוא נודע בירושלים כרופא ילדים והיה מאד מבוקש. הטלפון בבית צלצל בכל שעות היום וכולל ולמגינת ליבו גם בין השעות 2 ל4 שעות המנוחה הקלאסיות של הייקים, השעות שבהן אבי ניסה לנוח. מאות תינוקות וילדים הגיעו אליו לטיפול הן דרך קופת החולים בה עבד והן באופן פרטי. לכשנודע שנעלם בבית אורן היו בין המחפשים שהתנדבו גם כאלו שהיו פעם ילדים שטופלו על ידיו.
"אשתו, צילה קפלן שפגשה בו בבית החולים לאחר הפציעה נפטרה מצער, צעירה, בגיל 62 – רק שנתיים אחרי היעלמותו, אבל הספיקה בשנתיים לפני מותה להקים אתר לזכרו אתר – אתר 'רפא' ברכס הצפוני של שער הגיא, אליו אפשר להגיע בדרך עפר שעוברת בקרבת המשורינים. זה מקום בו אהב לטייל ברגל. המקום צופה לכיוון העיר מודיעין ויש ספסלים, שלחנות וכיתוב שמנציח את שמו ואת שם רעייתו".
שושנה דגני, תושבת תל אביב, נעלמה ב-24 באפריל 1988 בהיותה בת 58.
שושנה נולדה ב-23/6/1929. גובהה 158 סנטימטרים ומבנה גופה רזה. צבע עיניה חום ושיערה קצר וחלק בצבע חום. הנעדרת יצאה מביתה שבתל-אביב בתאריך 24/4/1988 ומאז נעלמו עקבותיה. על ידה השמאלית ישנה צלקת.
בתה, אורנה דגני, שרוקמת חוויות משפחתיות, ואף עשתה תערוכה שנקראה: "אימא נהדרת, אימא נעדרת", סיפרה: ״לפני חמש שנים פינינו את הבית, כשאבא שלי עבר לדיור מוגן. ופתאום גיליתי כל מיני דברים של אמא שלי, שנשמרו בארגזים ונשכחו. היא תמיד רקמה ותפרה ואפתה, כל הזמן הידיים שלה היו עסוקות. היא העבירה את זה לנו, הבנות. אני זוכרת שעשינו ביחד שטיח מול הטלוויזיה. כשנתקלתי בחוטים ובכלי התפירה שלה, קופסאות עם כפתורים ואצבעונים, פתאום היה לי ברור שאם אני עוסקת באמא שלי אני צריכה לעשות את זה בחומרים שלה״.
יהודית נוטר, תושבת רמת-גן, נעלמה ב-20 בפברואר 1997 בהיותה בת 52.
יהודית יצאה ב-7:15 מביתה ברחוב תרצה ברמת גן לעבודתה כמנהלת חשבונות בחברת קרנות פנסיה בתל אביב. היא התקשרה למשרד מטלפון ציבורי בקרבת תחנת האוטובוס הקבועה שלה כדי להודיע שהיא מאחרת, ומאז נעלמו עקבותיה. יהודית השאירה מאחוריה את בעלה ו-2 ילדים בוגרים. עם השנים נוספו למשפחה 5 נכדים שסקרנים לדעת מי היא סבתא יהודית.
יהודית נולדה ב-28/02/1997. ביום היעלמותה לבשה ז'קט שחור, מכנסים שחורים ונשאה בידה תיק שחור.
