מחבר: biladayhem@gmail.com

נעדר מה-16 באוקטובר 2021

ינון מנחם, תושב ראש העין, נעדר מה-16 באוקטובר 2021, בן 52 ביום היעלמו.

ינון יצא מביתו במוצאי שבת, 16 באוקטובר 2021, והתיעוד האחרון שלו הוא ממצלמת אבטחה מאחד הבניינים ברחוב בראש העין, בשעות הערב. ינון הוא האח הצעיר במשפחה, בן הזקונים מבין שבעה אחים. לדברי אחותו, מיכל, מאז מות אביהם מצב רוחו של ינון הידרדר, אך היעלמותו למשך זמן כה ממושך היא דבר חריג.

על פי משפחתו, ינון הוא אדם שקט, עדין ואהוב, שאינו נוהג להיעדר. לפעמים נסע לתל אביב לבקר את חבריו הרבים והקפיד לחזור הביתה לשהות במחיצת בני המשפחה. ינון כריזמטי מאוד. החברים תמיד ביקרו אותו בתקופה הקשה שלו, ולא עזבו אותו. העובדה שלא חזר הביתה הפתיעה את כולם. במשפחתו טענו כי כל מי שמכיר אותו יודע שיש לו כוח הישרדות.

 

המשפחה ציינה כי בפעם האחרונה שנצפה לבש ינון מכנסיים קצרים בצבע אדום, חולצה קצרה וכהה – והיה יחף. מבנה גופו רזה, עיניו בצבע חום, גובהו 180 ס"מ ושיערו בצבע אפור.

כל היודע דבר על מקום הימצאו מתבקש לדווח למוקד 100 של המשטרה או להתקשר לתחנת משטרת ראש העין בטלפון 03-9004444.

 

לאחר שנעדר, עלו כתבות על היעלמותו של ינון, שקראו לעזרת הציבור באיתורו:

*דף פייסבוק של בלעדיהם 18/10/2021:

ינון נעדר כבר שישה ימים: "כל החיים שלנו התהפכו" | Ynet

*דף פייסבוק של עמותת בלעדיהם מ 22/10/2021:

ינון נעדר – חשש כבד לחייו | הידברות

מפגן הזדהות עם משפחת הנעדר מראש העין | מבזק לייב

דאגה גדולה: ינון מנחם, בן 52 מראש העין – נעדר | מלאבס

נעדר מביתו בראש העין: "לא לקח נייד וכסף. חוסר הוודאות הורג" | Ynet

*מלאבס, 20/12/2021:

*דף פייסבוק של "בלעדיהם" על נעדרי חודש אוקטובר מ-
1/10/2023:

"כנראה חצה לכפרים הפלשתיניים": התיעוד האחרון של הנעדר ינון מנחם – ומה עלה בגורלו? – ישראל היום

נעדר מה-16 באוקטובר 2016

עמית רייכמן, נעדר בחו"ל, תושב נס ציונה, בן 42, נעלם בנפאל, ב-16 באוקטובר 2016.

 

עמית רייכמן נעלם במסגרת טיול בנפאל. עמית הוא מטפס מנוסה ואחראי והנחת העבודה של צוות החיפוש הייתה שעמית בחיים, במצוקה וממתין לחילוץ – אך החיפושים לא העלו דבר. הוא יצא מהאכסנייה, בה השאיר כמה מחפציו, לטיול ברכס האנאפורנה, ומאז לא יצר קשר עם איש.

 

כך כתבה בת זוגו יהודית כשהצטרפה לעמותת "בלעדיהם" במאי 21: "שלום למשפחות הנעדרים היקרות,

תודה שהסכמתם לקבל אליכם גם אותי למרות שעמית נעדר בטיול בנפאל. 20.10.2016 חול המועד סוכות. חזרתי מהטיול בנפאל מאושרת ומלאת אדרנלין. עמית נשאר לעוד שבוע ואני מחכה לו בקוצר רוח. מביאה שוקולדים לעבודה, מספרת לכולם על הטרק המיוחד הזה וממליצה עליו בחום. מספרת על ההחלטה הספונטנית שלי ושל עמית ללכת למקדש הקופים בקטמנדו ולערוך בו טקס משעשע של החלפת טבעות, טקס שתועד במצלמה על ידי חברה שהכרנו בטיול. אני מראה לחברות בהתלהבות את הטבעת החדשה שלי. פתאום אני מקבלת שיחת טלפון. עמית מנותק קשר… תחילה התקשרו ממשרד החוץ ואז משגרירות קטמנדו… איך? למה? מאיפה אתם יודעים? הוא בכלל עוד לא סיים את הטיול. הוא בטח עוד מעט ייצור קשר. הנה, אני שולחת לו הודעה. אל תלחיצו אותי סתם. הכל יהיה בסדר… מאז חלפו 4.5 שנים. אני מבינה שהסיכוי שיתקבל מידע חדש כלשהו על עמית קלוש. אני ממשיכה את חיי עם חוסר הידיעה. אני מצטרפת לקבוצה הזו במטרה לעזור למשפחות של נעדרים בחו"ל בעיקר בשלבים הראשונים אחרי קבלת הידיעה על היותם מנותקי קשר. חיבוק לכולכם".

כשנודע כנעדר, כתבות רבות פורסמו על היעלמותו של עמית, שקראו לעזרת הציבור באיתורו:

 מטייל ישראלי נעדר בנפאל; משרד החוץ מסייע בחיפושים | הארץ

חיפושים אחר מטייל ישראלי שנעדר בנפאל | מעריב

מטייל ישראלי נעדר ברכס האנאפורנה בנפאל | ynet

ישראלי שיצא לטרק נעדר בנפאל | חדשות 12

מטייל ישראלי נעדר בנפאל | ישראל היום

משפחתו של הישראלי הנעדר בנפאל ישבה עליו שבעה | Ynet

 משוואה עם עשרות נעלמים: 20 ישראלים נעדרים מדי שנה ואין מענה | mako

*פוסט בדף של "בלעדיהם", ברכה על הצטרפות בת זוגו לעמותה, בו מודיעים
גם שמקבלים גם נעדרים שנעלמו בחו"ל, מ- 04/05/2021

*פוסט בדף של בלעדיהם עם דבריה של יהודית זוהר, בת זוגו של עמית
רייכמן, מ- 04/05/2021

*כתבה באינטרנמט של "השומרים" שיצאה גם במאקו, על ידי חן שליטא, מ
16/6/2022:

נעדר מה-18 בנובמבר 2022

רפאל חיים חדד, תושב צפת, נעלם ב-18 בנובמבר 2022 בהיותו בן 60.

כך כתבה עליו אחותו, חנה מיימון: "אחי היקר, רפאל חיים חדד, הוא בחור כארז, אוהב אדם ונדיב, ששמח תמיד להעניק לכולם מהמעט שיש לו. רפאל למד בזמנו קבלה בישיבה בירושלים, ושם היה אהוד מאוד על חבריו ללימודים, והיה ידוע כאיש שאוהב רוח".

לאחר שנודע כנעדר, כתבות עלו על היעלמותו של רפאל, וביקשו את עזרת הציבור באיתורו:

חשש כבד לחייו של רפאל חדד מצפת – נעדר מעל שבועיים – הוקם חמ"ל חיפוש | חדש בגליל

יחידת הכלבנים לישראל: חשש כבד לחייו של נעדר בסיכון בגזרת צפת | מבזק לייב

עם רחפנים וכלבנים: חיפושים אחרי נעדר בסיכון באזור העיר צפת • צפו | JDN

עם רחפנים: כך נראים החיפושים אחר נעדר בן 60 בצפון | כיכר השבת

 ממשיכים לחפש את הנעדר רפאל חיים חדד | צפת.נט

*פוסט בדף של "בלעדיהם מ-19/11/2023 :

סיפור זה הוא סיפורו של בחור שהיה בעת היעדרותו בן 19. הסיפור מוגש בעילום שם.

״כשהייתי בן 19 בשנת 1996, הרגשתי שאימא שלי אינה מתייחסת אלי, כאילו אינני קיים. בחודש פברואר 1996, היא נסעה לאחי שגר בחו״ל והיא אפילו לא שאלה אותי אם אני רוצה להצטרף אליה. הרגשתי פגוע והחלטתי 'להעניש אותה' ולברוח מהבית.

את הבריחה תכננתי בסביבות 3 חודשים. בזמן הזה עבדתי וחסכתי כסף כדי שיהיה לי כסף לכלכל את עצמי בתחילת הבריחה המיועדת. ביוני 1996 קיבלתי את המשכורת ונעלמתי. נסעתי לאילת וחייתי ברחוב עם קצת כסף. אחרי 10 ימים השכנים שלי פשוט ראו אותי מטייל בעיר. הכל היה מקרי, לא באמת חיפשו אותי.

היום, כשכבר עבר זמן רב מאז, אני מודע לעובדה שזאת הייתה טעות לברוח. מה שלא נתן לי לשנות את ההחלטה ולחזור, זה האגו, הבושה שברחת ונעלמת. לדעתי לא חיפשו אותי כי כשמצאו אותי אפשרו לי להישאר עוד קצת עד שנגמר לי הכסף.

עד היום אין לי קשר טוב עם המשפחה שלי, וזה בסדר. פשוט כל העניין של הבריחה הייתה מחשבה לא נכונה.

מאז לא ברחתי ואני לא צריך גם לברוח. מה שכן, היו מקרים שהמשפחה ידעה איפה אני, אבל לא היה כל קשר.

העצה שלי למשפחות של הצעירים שבורחים היא לעבור שלב שלב במה שעשו בשנה האחרונה לפני שנעלמו.

אולי כך תבינו למה ברחו. כי תיראו איך זה התחיל אצלי, רק בגלל שלא שאלו או רצו לצרף אותי לנסיעה לחו״ל.

עד היום אף אחד לא יודע למה באמת נעלמתי. מה שכן, אם לא היו מוצאים אותי – לא הייתי חוזר. הייתי מת כנראה באיזשהו מקום, כי האגו והבושה לא נתנו לי לחזור. הבנתי שעשיתי טעות אחרי יומיים ברחוב. האנשים שנעדרים, אם הם בחיים, הם נעלמו כי המשפחה או קרובים אחרים פגעו בהם ולא תמיד מדברים על זה, בדיוק כמו אצלי. הייתי בן 19 ילד, טמבל שעשה טעות ואלוהים תיקן אותה. בסופו של דבר לא צריך לברוח או להעלם לאף אחד. אבל אתה מבין רק אחרי שעשית את הצעד, והאגו והבושה לא נותנים לך לחזור״.

סיפור זה הוא סיפורו של בחור כבן 30 שהוגדר כנעדר למשך חודש.

״אני שמח על בקשתכם לכתוב על הסיפור האישי שלי, כך אוכל בעצמי לעבד את מה שעברתי, ולעשות סדר בדברים. תכננתי לצאת לטייל לכמה זמן מבלי לתכנן את היעד. ארזתי תיק עם כל מה שצריך ויצאתי לדרך ברגל. רציתי פשוט להתנתק מהשגרה השוחקת.

נכון, אני מודה שזה צעד מאוד דרמטי ושקלתי אותו בכובד ראש. ידעתי שידאגו, רק לא ידעתי ולא הבנתי עד כמה. זה נבע מתוך תסכול ורצון להיעלם. כמובן שלא אחזור יותר על דברים מהסוג הזה. היום אני מקיים שיגרה רגילה של עבודה וחיים אישיים רגילים, ומעוניין להתקדם בחיים.

כנראה שעברתי משבר נפשי והכל פשוט התפרץ והתבטא בצורה של התבודדות והיעלמות. כמובן שיש דרכים נכונות לעשות את הדברים מבלי להדאיג את המשפחה והציבור כמו חופשה מעבודה או לטוס לחו"ל לתקופה קצרה.

אם יש לקח מכל המקרה הזה, זה לשתף את המשפחה או חברים מה יושב לך בפנים. ואם קשה בחיים והשגרה שוחקת, אז עדיף לקחת חופשה או להחליף עבודה ולפרוק את המטען שיושב בדרכים אחרות״.

זה סיפורו האישי של בחור שהיה נעדר בהיותו בן 30.

״אני רוצה לשתף אתכם במקרה ההיעדרות שלי שכתוצאה ממנו דווח למשטרה שאני נעדר. אתחיל מכך שאני סובל מאפילפסיה מאז שנות נעוריי, אך בעשור האחרון לא היו לי כלל התקפים וקיוויתי שהמחלה עזבה אותי.

לפני כמעט 3 שנים נקלעתי לבעיות בחיי האישיים ונכנסתי למצב דיכאוני שלא חשתי לפני כן. הייתי שקוע במצב הזה לאורך מספר חודשים וביום אחד כשהלכתי בפארק קיבלתי התקף אפילפסי נוסף עם פסיכוזה ואיבוד הכרה. שוטרים מצאו אותי לאחר כמעט יממה והובאתי לבית החולים.

ראשית אני ממליץ למי שאי פעם קיבל התקף אפילפסיה – לא לזלזל במחלה! זה יכול לקרות בדיוק כשאתם לא מצפים לזה, תמשיכו לקחת תרופות ותהיו במעקב רפואי. ולקרוביהם של חולי אפילפסיה אני ממליץ להיות איתם בקשר ואולי גם להשתמש באפליקציות מעקב על מנת לתמוך בחולה ברגע שהוא זקוק לזה.

אני מודה מאוד לחבריי והוריי שהזעיקו עזרה ולמשטרת ישראל שאיתרה אותי ולצוות הרפואי שטיפל בי

זה סיפורו של בחור בן 38 שחווה על בשרו היעדרות קצרה, וכנראה היעדרות רוחנית כבר זמן מה לפני כן. שמו המלא ידוע לעמותה וסיפורו מתפרסם בעילום שם שכתב, בעילום שם.

״המקרה שלי התחיל כחצי שנה לפני ההיעדרות לקראת ספטמבר 2018. הייתי במצב נפשי מעורער עקב שימוש תכוף במריחואנה ותהליך גירושים מאוד קשה שעברתי באותה תקופה. במשך תקופה מאוד ארוכה הרגשתי שאין לי אף אחד שאני יכול לדבר איתו, בין אם בתוך משפחה או עם חברים, והרגשתי שאין לי טעם להיות בעולם הזה. כל השיחות נסבו על דברים כמו אוכל, כסף או תהליך הגירושין, אך לא נשאלתי למצבי למרות שהיה ברור לכולם שמשהו עובר עלי. במשך כחצי שנה חיכיתי שייגש אלי מישהו לשיחה לדבר איתי על מה שעובר עלי בחיי, לקבל איזה שהיא אמפטיה אך השיחה לא הגיעה ונכנסתי למצב של ייאוש והתבודדות.

עקב השימוש בסמים והבידוד מהעולם ומהסובבים אותי, השתנתה תפיסת המציאות שלי בהדרגה עד למצב בו הייתי משוכנע שהמשפחה שלי, האמיתית, הוחלפה בשחקנים או אפילו רובוטים שאינם מסוגלים להביע רגש אנושי. בנקודה זו הגעתי למסקנה שעדיף לי לבדי מאשר לחיות בתוך זיוף והחלטתי לעזוב את הבית ללא כסף, טלפון או כל דבר אחר.

יצאתי ב-5 בבוקר מבית אימי לפני שישימו לב שעזבתי והתחלתי ללכת ללא כיוון במטרה להתרחק כמה שאפשר. צעדתי במשך כמה שעות עד שמצאתי אזור בנייה שנראה נטוש בקצה העיר. במשך השהות אכלתי ממספר צמחים שמצאתי במקום ושתיתי משלולית קטנה שנשארה. לפנות בוקר הגיע פועל בניין אשר נתן לי בקבוק מים ודיווח למשטרה על מיקומי. לאחר מכן הגיע אמבולנס שלקח אותי לאשפוז כפוי תחת אבחנה של התקף פסיכוטי.

ההתמודדות והיציאה מתפיסת העולם ההיא היו ארוכים וקשים ולמזלי הפסקתי לצרוך מריחואנה, מה שעזר לאזן את קו המחשבה, אך תחושת הבידוד לא הפסיקה. לקח לי הרבה זמן להבין שההסבר לחוסר ההבנה וההכלה שחוויתי לא היה בגלל שהמשפחה שלי הוחלפה ברובוטים אפאתיים, אלא ההסבר הפשוט שרוב האנשים לא יודעים להתמודד עם אדם שעובר משבר נפשי, אם מחוסר הבנה, פחד ממנו או מפחד להחמיר את המצב, הכחשה, בושה או כל סיבה אחרת ומעדיפים לא להתמודד איתו כתוצאה מכך. כל מה שאני יודע זה שאם הייתי מקבל שיחה אחת אנושית הומנית ומכילה באותה תקופה כנראה שלא הייתי מגיע למסקנות שהגעתי ולא הייתי בורח.

למזלי, החלטתי להרים את עצמי בידיים ולאחר כחצי שנה מצאתי מטפל רגיש ומדהים, שלא המליץ על כדורים ופשוט שוחח איתי במשך שעות על הדברים שסחבתי איתי, במשך מעל שנה, ובהדרגה התחלנו לפרק אותם בשילוב עם טיפול מתאים. זה עדיין עבודה בהמשכים.

אני כותב את זה מהסיבה שאני יודע שיש אנשים שאולי חווים דברים דומים ומגיעים למצב של בידוד וייאוש שדוחף לברוח ולעזוב הכל. שימוש בסמים בהחלט מחריף את המצב ומעוות יותר את התפיסה (למרות שתחת ההשפעה, האמונה היא שהסמים עוזרות לראות את המציאות יותר ברור).

המטרה שלי היא להעביר את המסר שגם אם התשובה לא נמצאת בקרבה המיידית, והרבה פעמים אולי היא נמצאת אך אתה אולי לא במצב להביע את הבקשה לעזרה בצורה ברורה, עדיין יש אפשרות למצוא עזרה ומטפלים אמיתיים שיוכלו לתת את מה שנראה לי הדבר החשוב ביותר במצב כזה – הכלה, הקשבה ואמפתיה.

קשה לעבור את זה לבד אך צריך למצוא את הכוח להרים את עצמך בידיים ולבקש עזרה ממי שיכול לתת אותה״.

זה סיפורו של אדם שנעדר מספר ימים, המספר על מה הביא אותו להיעדרותו ומהו מוסר ההשכל שקיבל בעקבות היעדרותו.

"אני בן 54, נשוי פלוס שני ילדים בני 21 ו-25. בשנים האחרונות התפתחה אצלי בעיה נפשית והתחלתי לקבל טיפול תרופתי לייצב את מצבי שהידרדר. תפקדתי יפה ואפילו הרופא המטפל היה מרוצה מאוד – עד שנפטרה אימי, בחודש יוני 2016 וזה היה טריגר להרעה במצבי הנפשי.

בחודש ספטמבר 2017 התקבלתי למקום עבודה בתפקיד שהיה חדש בחברה. בזכות קורות חיי עתירי הניסיון, ידע וכישורים אישיים הצלחתי להתקדם בצורה ניכרת בתפקוד וגם באחריות. כאשר התחלתי באותו מקום עבודה, אשתי ובני, שמכירים אותי היטב, הזהירו אותי שמדובר בתפקיד לא מתאים עבורי, ואפילו מסוכן, עקב הלחץ הרב הכרוך בעבודה זאת. לא הקשבתי להם, והמשכתי.

ואכן הלחץ של התפקיד התחיל להשפיע עלי, ומכיוון שהרגשתי כל כך 'בסדר', הפסקתי להגיע לביקורים אצל הרופאה שטיפלה במצבי הנפשי. אומנם לא הפסקתי את נטילת התרופות, אבל הסתבר שהטיפול הצריך גם מעקב של הרופאה הפסיכיאטרית.

אחרי ארבעה חודשים קמתי בבוקר לעבודה במצב של טירוף, ממש. השארתי פתק על השולחן שבו כתבתי: 'אני כבר מסוכן'. השארתי את הנייד כבוי ואת תעודת הזהות בבית, לקחתי שתי קופסאות של משככי כאבים, שהיו למעשה שייכים לאשתי וששימוש בהם הצריך אישור, (שלי כמובן לא היה), ובקבוק שלם של ערק. נכנסתי לאיזה מבנה נטוש, ישבתי עם הגב על הקיר, לקחתי את הכל תוך שתי דקות ואיבדתי את ההכרה.

מצאו אותי. הייתי כבר גוסס והצילו אותי מההחלטה הכי שגויה שלקחתי בחיים.

מוסרי השכל לחולה: להפטר מהגאווה, להקשיב לסובבים שמכירים ואוהבים אותנו, להשתדל להכיר במצב של צרכים מיוחדים שלנו, לקבל שהשגרה שלנו משתנה, לא להתייחס לסטיגמה חברתית בקשר לבריאות הנפש.

מוסר השכל לסובבים את החולה: יש גבול למה שהם יכולים לעשות, לא להאשים את עצמם. למרות המאמצים הרבים שעושים במשך הרבה זמן, ודווקא בגלל זה, לקבל שגם הם שחוקים. אי אפשר לדעת מה מתרחש בתוך הראש של החולה בכל רגע נתון. החולה יכול להגיע למסקנה שאין לו עתיד. הוא יכול לחשוב שמהווה רק נטל לאהובים שלו,ולהחליט לשחרר אותם תוך כדי ביטוי של אהבה כלפיהם.

ואני מבקש להגיד לכל הקוראים באתר של ״בלעדיהם-עמותה לתמיכה במשפחות נעדרים״: כולנו לא מושלמים והחיים היום הם כל כך מתישים שמתרגלים לחיות כנורמלי במצב שהוא מאוד רחוק לתנאים שבני האדם בנויים להם. לבקש עזרה לא מעיד על חולשה. לבקש עזרה מעיד על חוכמה. זה הוא מכתב של הודיה.

בתאריך 28/5/18,נעדרתי, ובתאריך 30/5/18,מצאו אותי לאחר יומיים של חיפושים. כאשר שמעתי, בהזדמנויות שונות, על הפרטים של ההתרחשויות שביומיים של החיפושים, כולל תחת נפילות הקטיושות שהיו אז, לחשוב על כל הדברים האלה, מקשה עלי עוד יותר להודות למצילים שלי. לדעתי זה מחייב אותי להשתדל לחיות באופן שייתן כמה שיותר כבוד למאמצים שכולם השקיעו כדי למצוא אותי בזמן. תודה על המאמצים תודה.

סיפור זה הוא סיפורה של גל בן-לולו נובוסלסקי, בעלת המודעות החברתית הגבוהה, שאיתרה נעדר בשנת 2018.

״זה קרה באחד מהלילות שבו שוב קמתי אל הבת הקטנה שלי באמצע הלילה ובהזדמנות זו הסתכלתי בפייסבוק. ביממה הזו עמותת בלעדיהם פרסמה תמונה של נעדר שיצא מביתו שבועיים וחצי לפני כן מאזור ירושלים. היה תיאור מדויק של הנעדר עם תמונה עדכנית. יום למחרת, בסביבות השעה 13:30, ראיתי שיש פקק במקום שדרכו אני נוסעת תמיד והחלטתי לנסוע בדרך אחרת. גם שם היה פקוק…

נסעתי לאט ופתאום ראיתי את האדם שאת תמונתו ראיתי בפייסבוק לילה לפני כן… לא הייתי בטוחה ב 100% ולכן עצרתי בצד, נכנסתי לפייסבוק לדף של 'בלעדיהם' כדי לבחון שוב את התמונה והתיאור והבנתי שזה אכן הוא.

חייגתי למספר שפורסם וענה איש הקשר ממשפחתו של הנעדר שהיה בשוק לשמוע שאני בחיפה, כאשר הנעדר יצא מאזור ירושלים. צילמתי לו את הנעדר למען הסר ספק. מאותו הרגע חיכיתי עוד כמה רגעים עד שהתקשרו מהמשטרה. חיכיתי ברכב כפי שביקשו ממני כדי לא להבהיל את הנעדר אך לאחר כמה דקות הוא החל ללכת ופחדתי שיברח מעיניי כי ברחוב הזה היו סמטאות רבות. עצרתי את רכבי בצד והתחלתי ללכת אחריו רגלית עד אשר הגיעה ניידת משטרה ולקחה אותו לתחנה. היה מרגש מאוד.

שנה לאחר מכן סבא שלי, חולה אלצהיימר, אבד למטפלת שלו ונעדר גם כן, עד שאנשים טובים ראו אותו ודיווחו על כך״.

סיפור זה הוא סיפור של תושבת ישראל לשעבר, שבנה נעדר בניו יורק לפני מעל מעשור.

"שמי איריס הראל Iris Harel ואני ילידת הארץ. אני גרה בניו יורק 35 שנה, אם ל-4 ילדים. בני הבכור, אריק יצחק כהן, Eric Isaac Cohen, יליד אפריל 1980, דובר עברית כישראלי, נעדר מהבית מתחילת 2007. (התאריך המדויק הוא ה-30 בדצמבר 2006).

אריק חזר בתשובה בגיל 19, התנתק לתקופה מהמשפחה. בזמן שנעדר הוא למד בקולג׳ ועבד במשרד נדל״ן באזור קוינס, ניו יורק . החזרנו אותו הביתה. הוא המשיך ללמוד בקולג׳ ובסמסטר הלימודים האחרון לפני קבלת תואר BA בגיל 26 החליט לחזור לדת באופן קיצוני. מאותה תקופה נעדר והחליט להתנתק סופית מהמשפחה. כל השנים הרגשנו שלא טיפלו כיאות בתיק של הבן שלי. לשוטרת שאיתה היינו בקשר לגבי היעדרותו, לא הייתה הבנה בענייני דת. ואף אחד לא היה מוכן לדבר איתה… אנחנו מחפשים אותו מהיום שנעדר. נאמר לי שיתכן והוא נמצא בישיבה דתית במונסי (מדינת ניו יורק), קליפורניה, ישראל או בקנדה.

אני רוצה להעביר מסר לאריק היקר והאהוב, שעליו אני לא מפסיקה לחשוב, שאם הוא קורא את הכתוב פה, שידע שאנחנו אוהבים ומכבדים אותו ומתגעגעים אליו מאוד. אם הוא שמח, גם אנחנו שמחים עבורו, ונקבל אותו ואת הדרך שבחר בה לחיות את חייו. אני מבקשת שיצור קשר ויתן סימן חיים.

‏I would like to send my dear son Eric a message. I think of you all the time every day . I want you to know , we respect and accept the way you choose to live your life. Please call us. We want to know that you are well

אם מישהו מכם מכיר את אריק או ראה אותו ויודע איך להגיע אליו, אשמח מאוד שיעביר לו את המסר שלי.

זה הדבר שאני הכי רוצה בו.

אביו של אריק שלמה עבר תאונת דרכים קשה והיה מרותק לכסא גלגלים מספר שנים ובסוף 2018 נפטר מבלי שהצליח לפגוש את אריק מאז שנעלם. כשאריק היה בן 5 נפרדנו אביו ואני, מה שמסביר את שם המשפחה השונה של שנינו".