סיפור זה הוא סיפור אישי של נעדרת. הדברים מובאים בעילום שם.
״זה קרה כשהייתי בת 13 בערך. בשנים הללו הרגשתי שבבית לא מבינים אותי ושגם לא חשוב להם לנסות להבין אותי. חיפשתי שייכות בחוץ. הייתה לי חברה 'הכי טובה' שכל היום היינו יחד. היא הייתה האדם הכי קרוב אליי והכי חשוב לי. יום אחד היא באה לעשות אצלי שיעורים וסיפרה לי שרבה עם ההורים שלה ושהיא לא רוצה לחזור הביתה. התחלנו לפנטז על חיים בלי הורים 'מעצבנים' – נלך לעבוד בשטיפת רצפות בבתים, בשטיפת כלים במסעדות ועם הכסף שנרוויח נשכיר לנו חדר ונהיה אנחנו משפחה אחת של השנייה…. התמלאתי תחושת התלהבות, סקרנות עוצמה ומסוגלות (סוג של אופוריה. תחושה ממש טובה).
רוקנו את התיק שלה לתוך המגירה. בחרנו סט של בגדים להחלפה ועליונית. לקחנו קצת כסף שהיה לי ונסענו לעיר הגדולה הקרובה. זו הייתה הפעם הראשונה שנסענו כך לבד מחוץ לעיירה שלנו והתרגשות הייתה גדולה.
כשהגענו לעיר כבר התמלאנו בטחון והמשכנו בתחבורה ציבורית לתל אביב.
כשהגענו היה לילה. הרחובות היו ריקים. היה פארק גדול וישבנו על ספסל חושבות איפה נעביר את הלילה. הפחיד אותנו להישאר בחוץ והחלטנו לחפש מקלט פתוח. בניגוד לעיירה שלנו, באזור ההוא בתל אביב הבניינים היו נעולים עם אינטרקום. בסופו של דבר הצלחנו להיכנס לבניין אחד אך המקלט גם היה נעול ואנחנו כבר היינו עייפות אז נשארנו לנמנם במבואה סגורה צרה שהייתה שם.
לפנות בוקר הגיע דייר צעיר. התחיל לשאול אותנו שאלות בחיוך והציע לנו לחכות רגע, שהוא יכין ויביא לנו כריכים. אנחנו נבהלנו. הבנו שהוא 'עלה עלינו' שאנחנו בורחות… החלטנו לנסוע לאילת.
במהלך היממה הזאת הייתה מחלוקת ביני לבין החברה. אני רציתי להתקשר להודיע להורים שהכל בסדר ולא ידאגו והיא פחדה להתקשר ולא רצתה. בסוף היא הסכימה אבל אמרה שרוצה לחזור. התקשרתי. ניידת באה לאסוף אותנו. עיתונאים באו לדבר איתנו. ההורים אספו אותי בשתיקה. כשהגעתי לחדר שלי הבנתי שנגעו בדברים הכי פרטיים שלי. בבית הספר כולם הצביעו עלינו והיינו צריכות לעמוד ולספר מול כולם איפה היינו.
התברר שכל השכבה יצאה לעזור בחיפושים אחרנו. שהמשטרה דיברה עם ילדים עלינו וסיפרו עלינו כל מיני סיפורים. היו עלינו כתבות עם תמונה במעריב וידיעות אחרונות והארץ. הרגשתי מחוללת. הרגשתי בושה. נדהמתי עד כמה לא עלו לי לראש השלכות המעשה על הסביבה. וזהו! אני כותבת זאת כפי שאני זוכרת מנקודת המבט שלי אז. מבט צר ואגוצנטרי של נערה מתבגרת״.
הבחורה שסיפרה את סיפור היעדרותה הוסיפה: ”הגעתי אל בית הספר בלי שום שיחה מקדימה עם המחנכת או עם צוות בית הספר. באופן כללי הייתי ילדה ביישנית ולא מאילו שמרבות להשמיע את קולן בכיתה אז הרגע שהמחנכת קראה לנו לעמוד מול כל הכיתה לספר איפה היינו, זכור לי כרגע מאוד מביך. חודשים ואפילו שנים אחר כך היו מצביעים עליי ברחוב וצועקים 'הנה זאת שברחה מהבית', אבל לא בלעג, בסוג של כבוד.
לא אשקר, באופן מסוים, האירוע הזה נתן לי נראות שלא הייתה קודם, ולא חשבתי על כך לפנים, אך לא נשאר בי זכר לרגש שלילי כלפי בני הגיל שלי, אבל כן ביקורת ואכזבה מדמויות המבוגרים, שבזיכרון שלי פשוט לא 'היו שם'.
דרך אגב, לימים הבנתי שמי שנפגע הכי הרבה מהמעשה שלי היו האחים שלי: מצד אחד חוו את החיים בבית אחרת ולא הבינו מאיפה זה בא, גם דאגו לאחותם שנעלמה וגם פתאום מצאו עצמם באור זרקורים. לא נעים:
'האחים של זאתי שברחה מהבית'"
