מחבר: biladayhem@gmail.com

סיפור זה הוא סיפור של תושבת ישראל לשעבר, שבנה נעדר בניו יורק לפני מעל מעשור.

"שמי איריס הראל Iris Harel ואני ילידת הארץ. אני גרה בניו יורק 35 שנה, אם ל-4 ילדים. בני הבכור, אריק יצחק כהן, Eric Isaac Cohen, יליד אפריל 1980, דובר עברית כישראלי, נעדר מהבית מתחילת 2007. (התאריך המדויק הוא ה-30 בדצמבר 2006).

אריק חזר בתשובה בגיל 19, התנתק לתקופה מהמשפחה. בזמן שנעדר הוא למד בקולג׳ ועבד במשרד נדל״ן באזור קוינס, ניו יורק . החזרנו אותו הביתה. הוא המשיך ללמוד בקולג׳ ובסמסטר הלימודים האחרון לפני קבלת תואר BA בגיל 26 החליט לחזור לדת באופן קיצוני. מאותה תקופה נעדר והחליט להתנתק סופית מהמשפחה. כל השנים הרגשנו שלא טיפלו כיאות בתיק של הבן שלי. לשוטרת שאיתה היינו בקשר לגבי היעדרותו, לא הייתה הבנה בענייני דת. ואף אחד לא היה מוכן לדבר איתה… אנחנו מחפשים אותו מהיום שנעדר. נאמר לי שיתכן והוא נמצא בישיבה דתית במונסי (מדינת ניו יורק), קליפורניה, ישראל או בקנדה.

אני רוצה להעביר מסר לאריק היקר והאהוב, שעליו אני לא מפסיקה לחשוב, שאם הוא קורא את הכתוב פה, שידע שאנחנו אוהבים ומכבדים אותו ומתגעגעים אליו מאוד. אם הוא שמח, גם אנחנו שמחים עבורו, ונקבל אותו ואת הדרך שבחר בה לחיות את חייו. אני מבקשת שיצור קשר ויתן סימן חיים.

‏I would like to send my dear son Eric a message. I think of you all the time every day . I want you to know , we respect and accept the way you choose to live your life. Please call us. We want to know that you are well

אם מישהו מכם מכיר את אריק או ראה אותו ויודע איך להגיע אליו, אשמח מאוד שיעביר לו את המסר שלי.

זה הדבר שאני הכי רוצה בו.

אביו של אריק שלמה עבר תאונת דרכים קשה והיה מרותק לכסא גלגלים מספר שנים ובסוף 2018 נפטר מבלי שהצליח לפגוש את אריק מאז שנעלם. כשאריק היה בן 5 נפרדנו אביו ואני, מה שמסביר את שם המשפחה השונה של שנינו".

סיפור זה הוא סיפור אישי של נעדרת. הדברים מובאים בעילום שם.

״זה קרה כשהייתי בת 13 בערך. בשנים הללו הרגשתי שבבית לא מבינים אותי ושגם לא חשוב להם לנסות להבין אותי. חיפשתי שייכות בחוץ. הייתה לי חברה 'הכי טובה' שכל היום היינו יחד. היא הייתה האדם הכי קרוב אליי והכי חשוב לי. יום אחד היא באה לעשות אצלי שיעורים וסיפרה לי שרבה עם ההורים שלה ושהיא לא רוצה לחזור הביתה. התחלנו לפנטז על חיים בלי הורים 'מעצבנים' – נלך לעבוד בשטיפת רצפות בבתים, בשטיפת כלים במסעדות ועם הכסף שנרוויח נשכיר לנו חדר ונהיה אנחנו משפחה אחת של השנייה…. התמלאתי תחושת התלהבות, סקרנות עוצמה ומסוגלות (סוג של אופוריה. תחושה ממש טובה).

רוקנו את התיק שלה לתוך המגירה. בחרנו סט של בגדים להחלפה ועליונית. לקחנו קצת כסף שהיה לי ונסענו לעיר הגדולה הקרובה. זו הייתה הפעם הראשונה שנסענו כך לבד מחוץ לעיירה שלנו והתרגשות הייתה גדולה.

כשהגענו לעיר כבר התמלאנו בטחון והמשכנו בתחבורה ציבורית לתל אביב.

כשהגענו היה לילה. הרחובות היו ריקים. היה פארק גדול וישבנו על ספסל חושבות איפה נעביר את הלילה. הפחיד אותנו להישאר בחוץ והחלטנו לחפש מקלט פתוח. בניגוד לעיירה שלנו, באזור ההוא בתל אביב הבניינים היו נעולים עם אינטרקום. בסופו של דבר הצלחנו להיכנס לבניין אחד אך המקלט גם היה נעול ואנחנו כבר היינו עייפות אז נשארנו לנמנם במבואה סגורה צרה שהייתה שם.

לפנות בוקר הגיע דייר צעיר. התחיל לשאול אותנו שאלות בחיוך והציע לנו לחכות רגע, שהוא יכין ויביא לנו כריכים. אנחנו נבהלנו. הבנו שהוא 'עלה עלינו' שאנחנו בורחות… החלטנו לנסוע לאילת.

במהלך היממה הזאת הייתה מחלוקת ביני לבין החברה. אני רציתי להתקשר להודיע להורים שהכל בסדר ולא ידאגו והיא פחדה להתקשר ולא רצתה. בסוף היא הסכימה אבל אמרה שרוצה לחזור. התקשרתי. ניידת באה לאסוף אותנו. עיתונאים באו לדבר איתנו. ההורים אספו אותי בשתיקה. כשהגעתי לחדר שלי הבנתי שנגעו בדברים הכי פרטיים שלי. בבית הספר כולם הצביעו עלינו והיינו צריכות לעמוד ולספר מול כולם איפה היינו.

התברר שכל השכבה יצאה לעזור בחיפושים אחרנו. שהמשטרה דיברה עם ילדים עלינו וסיפרו עלינו כל מיני סיפורים. היו עלינו כתבות עם תמונה במעריב וידיעות אחרונות והארץ. הרגשתי מחוללת. הרגשתי בושה. נדהמתי עד כמה לא עלו לי לראש השלכות המעשה על הסביבה. וזהו! אני כותבת זאת כפי שאני זוכרת מנקודת המבט שלי אז. מבט צר ואגוצנטרי של נערה מתבגרת״.

הבחורה שסיפרה את סיפור היעדרותה הוסיפה: ”הגעתי אל בית הספר בלי שום שיחה מקדימה עם המחנכת או עם צוות בית הספר. באופן כללי הייתי ילדה ביישנית ולא מאילו שמרבות להשמיע את קולן בכיתה אז הרגע שהמחנכת קראה לנו לעמוד מול כל הכיתה לספר איפה היינו, זכור לי כרגע מאוד מביך. חודשים ואפילו שנים אחר כך היו מצביעים עליי ברחוב וצועקים 'הנה זאת שברחה מהבית', אבל לא בלעג, בסוג של כבוד.

לא אשקר, באופן מסוים, האירוע הזה נתן לי נראות שלא הייתה קודם, ולא חשבתי על כך לפנים, אך לא נשאר בי זכר לרגש שלילי כלפי בני הגיל שלי, אבל כן ביקורת ואכזבה מדמויות המבוגרים, שבזיכרון שלי פשוט לא 'היו שם'.

דרך אגב, לימים הבנתי שמי שנפגע הכי הרבה מהמעשה שלי היו האחים שלי: מצד אחד חוו את החיים בבית אחרת ולא הבינו מאיפה זה בא, גם דאגו לאחותם שנעלמה וגם פתאום מצאו עצמם באור זרקורים. לא נעים:

'האחים של זאתי שברחה מהבית'"

סיפור זה, בעילום שם, הוא סיפורה של אישה בתחילת שנות החמישים.

״אצלי התפרצה פסיכוזה חריפה בגיל 15 עם רקע משפחתי קשה. בהתקף השני ברחתי מבית הספר אחרי שאימי שלחה אותי בתקווה שזה יעזור לי לצאת מזה. היא קיבלה עצה מפסיכולוג שהתחלתי לראות זמן קצר אחרי ההתקף הראשון שהיה לי שישה חודשים קודם.

הסתובבתי ברחובות העיר אבודה והוזה, בטוחה שאוטוטו תתחיל מתקפת חייזרים, ואני היחידה שיכולה עוד להציל את העולם. הסתובבתי ברחובות מדברת לעצמי, אף אחד לא הושיט עזרה, הרי זה מוזר לראות נערה צעירה יפה משוטטת ללא מעש ומדברת לעצמה.

נסעתי באוטובוסים בכרטיס החופשי חודשי שלי, ובסוף ירדתי בתחנה האחרונה התחנה המרכזית. למרות הקושי בבית רציתי להגיע הביתה. התחלתי ללכת על כביש ירושלים תל-אביב. מאיזושהי סיבה החלטתי לקפוץ למטה במדרון התלול אל הואדי, ובדרך נס לא קרה לי כלום. המשכתי לשוטט כך. נשארתי שם הרבה זמן, אני אפילו לא יודעת כמה, בלי לשתות ובלי לאכול לילה ויום. לא הייתי צמאה או רעבה הייתי כולי נתונה בתוך העולם הדמיוני שהתפרץ לתוך חיי.

בבית החלו להתארגן לחיפוש בעזרת הצבא. הפסיכולוג אמר לאימי לחפש קרוב לבית מפני שאני לא אתרחק.

עליתי לזמן קצר אל הכביש כדי לכוון את התנועה ולאפשר נחיתה של חלליות, ולמזלי הרב בדיוק אז עבר אוטובוס שהחזיר את חברתי מבית הספר הביתה למושב שלנו. היא עצרה את האוטובוס ועצרה מונית. עד היום אני זוכרת את מה שאמרה לנהג המונית: 'החברה שלי לא שפויה, בבקשה קח אותנו הביתה כולם מחפשים אותה'.

אחרי כמה ימים אושפזתי לחצי שנה. באשפוז נתנו לי מינון עצום של כדורים אנטיפסיכוטיים. האיבחון של בי פולאר הגיע רק אחרי תשע שנים של התמודדות לא פשוטה, בגיל 24. הגעתי למרפאה מעולה בבית חולים בעל שם. מיד טופלתי בכדורים מייצבים שלמזלי שוב (כל כך הרבה מזל היה לי בסיפור הזה) השפיעו עלי מיידית ואפשרו לי לחיות את חיי בצורה מלאה.

היום כבר 25 שנה אני חייה חיים טובים, יש לי משפחה ועבודה טובה, אני מאושרת, יש לי מדי פעם תנודות שניתן לטפל בהן בעזרת שינויי מינון. אני חיה בארון, בעבודה, ואפילו חברים טובים לא יודעים על ההתמודדות שלי, אפילו בני לא יודע. אני חושבת שהשיתוף יוכל לתרום משהו״.

רשמים מהסדנה שהיתה אצלנו ביום ה׳ הקודם:

ביום ה׳ האחרון התקיימה בביתם של ורדה ויהושע מיניביצקי, מייסדי העמותה, סדנה ל 12 נציגי משפחות נעדרים שחברות בעמותה, במסגרת מפגשים תקופתיים, בהנחייתה של פסיכולוגית תעסוקתית ופסיכותרפיסטית נירה כץ.

זו היתה הזדמנות לעצור לרגע ולהתבונן פנימה ולתת מקום לתחושות, לשאלות ולחוויות שעולות, במטרה להרגיש קצת פחות לבד ולשתף במה שאנחנו, משפחות הנעדרים האזרחיים, עוברות.

במיפגש נעזרנו בקלפי תמונה שאיפשרו לנו לנגוע בנושאים הרגישים בצורה עדינה ונגישה.

ובהזדמנות זו, אנו מביעים שמחה על כך שתהליך החזרת שבויינו היקרים נמשך, ולוואי שבפעם הבאה יחזרו כולם!

מצורפים 8 פוסטים בפייסבוק שפורסמו במהלך נרות חנוכה 2024

נר ראשון

נר שני

נר שלישי

נר רביעי

נר חמישי

נר שישי

נר שביעי

נר שמיני

דוד ישראל פדידה, תושב צפת, נעלם ב 16 באוקטובר 2024 בהיותו בן28

כך כתבה אחותו, רחל מרים פדידה, לאחר שנה שעברה ללא מידע מה עלה בגורלו של אחיה האהוב:

שנה להיעדרות אחי אהובי

 דוד ישראל פדידה 

שנה שלמה של תקוות ואכזבות 

אי וודאות וחוסר מנוחה  

לילות בלי שינה 

געגוע ודאגה  שלא פוסקים

חודש שלם אני מכחישה לעצמי לא מוכנה לקבל איך עברה שנה  ולא חזרת 

אין שום קצה ושום מידע רק חור ענק בלב מתגעגעת ומחכה לך

חדרי חדרים, 5/11/25

ווינט, 24/1/25

C14 18/12/24

פייסבוק, עמותת "בלעדיהם", 5/10/25

ערוץ 2000, 21/4/25

מתוך אתר משטרת ישראל

אכזבתה של ורדה מיניביצקי, שבנה דניאל מוגדר נעדר כבר תשע שנים, נמשכת. כבר שש שנים היא והעמותה שהקימה 'בלעדיהם' לא מצליחות להעביר הצעת חוק שתחייב הכרה וסיוע של המדינה במשפחות של נעדרים, ולמרות ההבטחות של חברי הכנסת מהקואליציה לקדם אותה, היא תקועה.

"יש לי המון כעס שהצעת החוק לא מתקדמת", אומרת מיניביצקי ל'דבר'. כדי שהצעת החוק תתקדם במסלול החקיקה, עליה להיות מאושרת בוועדת השרים לחקיקה, ומשם לעלות להצבעה במליאה.

"אנחנו מדברים על מצב שבן אדם יוצא מהבית ולא חוזר", מסבירה עו"ד נעמה זר-כבוד ממשרד פירון, שניסחה את הצעת החוק ומלווה את העמותה. "יש כרגע 600 נעדרים בישראל. כל שנה מצטרפים 20-15. זה עושה שמות למשפחות, ועד שהצעת החוק לא תעבור אין סטטוס ופתרון לתופעה".

"אם הכנסת תתפזר, דין הרציפות לא יחול והכול מההתחלה", אומרת מיניביצקי בכעס. "המון אנשים משוועים להתייחסות והכרה, אמרו לי בפירוש אנשים מאחורי הקלעים שכל מי שדיברו איתו אמר שהוא בעד, אבל כנראה תוקעים את זה. אני לא עושה את זה בשבילי, אני עושה את זה עבור אחרים. אני רוצה שהמשפחות יקבלו מה שמגיע להן. אני פוגשת משפחות שממש מחפשות ימים ולילות, כי יודעות שהמשטרה לא יכולה לחפש כל הזמן".

מתוך אתר דבר

כתבה נוספת מאתר דבר

עורכת דין בטי סגיר הגיעה באדיבותה הרבה, למיפגש עם משפחות הנעדרים האזרחיים שהצטרפו לעמותת ״בלעדיהם-עמותה לתמיכה במשפחות נעדרים״, כדי לדבר על נושאים שקשורים למצב המשפטי שנוצר לאחר שנעלמו יקירינו.

לחלקנו – לפני שנים ספורות, ולחלק אחר – לפני שנים רבות.

אלה כמה מהנושאים עליהם הרצתה:

החוקים החלים בנושא נעדרים, מי הוא נעדר, מי הוא נספה, מה הוא נכס עזוב, תפקידי האפוטרופוס הכללי בניהול נכס עזוב, הלוואה מנכסי נעדר,

ירושות של נעדרים, צווי ירושה, הוכחת מוות וכו׳.

לפוסט המלא וסרטונים מתוך ההרצאה

את הדברים הבאים כתבה ורדה מיניביצקי למשפחות העמותה, לאחר שביקרו בערב פסח את משפחתה של הילדה היקרה, היימנוט קסאו מצפת, שנעלמה בהיותה בת 9, ביום 25/2/24:
הרגע חזרנו מביקור אצל הוריה של הילדה היימנוט קסאו שנעלמה במרכז העולים בצפת ב 25/2/24.
איילה אורדני, אחות של הנעדרת אסנת ברקולין, הגיעה איתנו בתור מתרגמת, והיתה לנו לעזר רב.
הם הורים לשישה ילדים.
הבת הבכורה שרואים בתמונה בת 18, וגם איתה יכולנו לדבר. היה מפגש מרגש מאוד.
בהתחלה נפגשנו בלובי של המקום ואז הם הזמינו אותנו לדירה שלהם וכיבדו אותנו במאכלים הטעימים שלהם .
בדירה האימא כבר נפתחה וחייכה יותר . סיפרנו להם על העמותה.
התלווה אלינו צלם של חדשות i 24, הם ביקשו להצטרף ברגע האחרון כששמעו בראיון טלפוני שריאיינו אותי אתמול, שאנחנו נוסעים לשם, והמשפחה אישרה, כמובן. היה מאוד מאוד מרגש. הרגשנו חובה לנסוע אליהם לפני החג. שתהיה שבת שלום

מצורפת כתבה מ-2023 שפורסמה בכלכליסט על נעדרים, צילום: מוטי קמחי