מחבר: biladayhem@gmail.com

מאמר של אורי כץ על נעדרוּת בישראל בו הוא מנתח את התנועה בין תפיסות זמן שונות ביחס לנעדרוּת ואת אי הודאות בין המוות לחיים

"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת" (קהלת ג', א'-ב')

הזמן כמייצר סדר וכמעניק משמעות לחיי בני האדם היה חשוב מאז ומעולם. פתרונו של קהלת לתחושת חוסר המשמעות שבה הוא חש היה קשור בהבנה שלכל פעולה אנושית יש זמן משלה, ובפרט לחיים ולמוות. אלא שמצבי אי-ודאות משבשים את תחושת הסדר וכתוצאה מכך גם את תפיסת הזמן. אם כך, מה קורה לתפיסת הזמן שלנו כאשר אי-ודאות מופיעה? ובפרט, מה קורה לתחושת הזמן שלנו כשהחלוקה הבינארית בין חיים ומוות נסדקת, וה"עת למות" איננה ברת-השגה? שאלות אלה עומדות במוקד מאמרו של אורי כץ, דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון (אשר סיים החודש את תפקידו כנציג הדוקטורנטים בהנהלת האגודה הסוציולוגית הישראלית). המאמר, Constructing time in uncertainty: Temporal regimes among missing persons’ families, פורסם בכתב העת Current Sociology, ומנתח את התנועה בין תפיסות זמן שונות ביחס לנעדרוּת.

לכתבה המלאה

אתמול נפגשו חברי עמותת ״בלעדיהם-עמותה לתמיכה במשפחות נעדרים״, עם ראש חוליית נעדרים במשטרה שרון מזוז.

מטרת הפגישה היתה ליצור שיתוף פעולה פורה יותר ומועיל לנעדרים האזרחים ולמשפחותיהם.

הנה תמונה מהמיפגש:

משמאל לימין:

שרון מזוז, ראש חוליית נעדרים.

ח״כ אייל בן ראובן שעוזר לנו לקדם את ענייני החקיקה שקשורים בנעדרים אזרחים, וכל דבר שקשור למשרדי הממשלה.

שוקי מיניביצקי – יו״ר העמותה.

עומדת: עו״ד נעמה זר כבוד שעוזרת לנו בענייני חקיקה

גלית יצחקי, יועצת המשפחות שלנו.

אביטל מיניביצקי

בידיה רוני׳לה הקטנה שהיתה שותפת די שקטה

ורדה מיניביצקי.

בברכת שנה טובה,

עמותת ״בלעדיהם-עמותה לתמיכה במשפחות נעדרים״

פגישה בניו יורק עם הוריה של הנעדרת נדיה לאופר, שגרו בזמנו בניו ג׳רסי.

היתה פגישה מאוד מרגשת .

הם הגיעו אלינו לניו יורק וברגע שראינו זה את זה, נשפכו הדמעות כמים.

ביום ו׳ האחרון, הסתיים הכנס הבינלאומי האקדמי בן 3 ימים, בנושא נעדרים, שנערך באוניברסיטת אברטיי בעיר דנדי שבסקוטלנד.

הכנס נפתח על ידי קצינים בכירים מהאינטרפול בהצגת התכנית החדשה והמתפתחת של הגוף החשוב הזה, שעיקרה הקמת מאגר DNA בין לאומי של נעדרים ובני משפחותיהם, במטרה לאתר נעדרים שיצאו ממדינתם למדינה אחרת. הוצגו גם שני מקרים שבהם אותרו גופות נעדרים בדרך זו, מבלי שהמשטרה המקומית או בני משפחת הנעדר ידעו שהנעדר עזב את המדינה.

יחד עם זאת הדגימו הרכבת קלסתרונים של נעדרים צעירים על ידי הקבלת מראה פניהם של בני משפחותיהם בגילים מבוגרים יותר, כמו בתמונה המצורפת

את ישראל ייצגו 8 אנשים, 6 מהם מנציגי העמותה שלנו, ״בלעדיהם״:

יו״ר העמותה, יהושע מיניביצקי ואישתו, ורדה, שהם הוריו של הנעדר דניאל מיניביצקי שנעלם לפני שנתיים ושמונה חודשים, אחותו של דניאל, אפרת מיניביצקי טייין, שלושתם ממייסדי העמותה, שאול -החוקר שמלווה את בני משפחות העמותה מיום היווסדה, גלית יצחקי- פרופילאית ויועצת משפחות העמותה ושושי אייזנברג, מנהל מח׳ אבדנות במשרד הבריאות. כמו כן הצטרף אורי כץ שעושה דוקטורט בנושא נעדרים וליאור שלו – קצין נעדרים ארצי במשטרת ישראל.

לנאום של יהושע מתוך הכנס:
https://drive.google.com/file/d/1mlw_TiiNEV9dxyNMndkNS7nRS-deqMqO/view?usp=drive_link
https://drive.google.com/file/d/1i5-etA0kPjwJYqKQygc9Wc5TmtWbDXQC/view?usp=drive_link

להלן תמונות מכינוס משפחות הנעדרים שהתקיים ב4.2017

הבוקר נפגשתי, יחד עם נציגי עמותת "בלעדיהם" לתמיכה במשפחות הנעדרים האזרחיים בישראל, עם נשיא המדינה, ראובן ריבלין.

נשיא המדינה הביע אמפתיה רבה למשפחות, והתרשמתי כי הינו מודע מניסיונו העמוק לחשיבות הנושא. כולי תקווה שהנשיא יתמוך בקידום מענה ברמה הלאומית לנושא כאוב זה.

כמי שכיהן בעבר כיו"ר עמותת "לחופש נולד", שחרתה על דגלה את הטיפול בנושא הנעדרים, אני מחויב לעניין, מזה שנים ארוכות, באופן עקבי וטוטאלי ומכיר מקרוב את מצוקת המשפחות והצורך לספק להן תשובה באשר לגורל יקיריהן.

נכון להיום, הטיפול בנושא לקוי ובלתי מספק.

המאמץ לאיתור הנעדרים והדאגה לבני משפחותיהם מהווים משימה לאומית שחייבת להימצא בסדר עדיפות גבוה.

כיום, האחריות כולה מוטלת על כתפי משפחות הנעדרים אשר קורסות תחת הנטל הכספי והנפשי. על המשפחות מוטלת החובה ליזום, לקדם ולממן את החיפושים אחר כל קצה חוט

אורי כץ
פורסם בYnet ב: 11.12.15 , 22:09

529 אזרחים נעדרים מאז קום המדינה והם לא נמצאו עד היום. מדי שנה מגיעים למשטרה מעל 3,000 דיווחים על נעדרים, מהם מצטרפים כ-30 למספר המפחיד של אזרחים שאיש אינו יודע מה עלה בגורלם. ואף על פי כן, כאשר אני מספר שהדוקטורט שלי עוסק בנעדרים, מיד חושבים כולם על החיילים הנעדרים – חמישה במספר (רון ארד, גיא חבר ושלושת נעדרי קרב סולטן יעקוב – יהודה כץ, זכריה באומל וצבי פלדמן).

החיילים הנעדרים נוכחים בשיח הציבורי, יש גוף המטפל בעניינם (אית"ן – מערך איתור הנעדרים בצה"ל) וחשוב מכל – הם שייכים לקטגוריה חברתית, יש משמעות להיעדרותם, הם "נעדרי צה"ל". לעומתם, האזרחים הנעדרים, שחלקם מגיעים משולי החברה, הם לא פה ולא שם. הם אינם חיים ואינם מתים (או לחילופין, הם גם חיים וגם מתים), הם "בעיה" פרטית ולא לאומית. בהיעדר גוף ממלכתי המרכז את נושא הנעדרים, עושה המשטרה את המיטב על מנת לאתר אותם, אבל במספרים הללו ובתוך שאר המשימות המשטרתיות נותרת משימת איתור הנעדרים נחלה בלעדית של יוזמת המשפחות, של עמותות ושל חוקרים פרטיים.

משפחות הנעדרים נותרות חסרות אונים, ועליהן להתמודד עם חוסר הוודאות מן הזן הגרוע ביותר. מרבית החוקרים נוטים לתאר את התמודדות המשפחות כעמדה פאסיבית, שאינה מאפשרת להן להמשיך בחייהן. המשפחות מתוארות כמי שמצויות ב"אבל מוקפא" ובמצב של "המתנה" הממחישה את קיפאון הזמן.

והנה, באוקטובר 2014 יצא דניאל מיניביצקי מביתו ולא שב. הוא לא שב, אבל שדה הנעדרים שוב לא נראה אותו הדבר. משפחת מיניביצקי הפכה את הפאסיביות לאקטיביות ובתוך שנה הניחה את התשתית למאבק על כניסתם של הנעדרים לשיח הציבורי. הוריו של דניאל, ורדה ושוקי, הקימו את פורום משפחות הנעדרים ולפתע התברר לכל אחת מהמשפחות שהיא לא לבד. לא רק תמיכה רגשית נדרשה כאן, אם כי גם זו משמעותית לנוכח תחושות חוסר האונים והבדידות של המשפחות. ככל שנחשפה תמונת איתור הנעדרים בישראל, התברר שיש עוד המון מה לעשות. מכאן היתה הדרך קצרה להקמת עמותת "בלעדיהם", הפועלת לשיפור מערך איתור הנעדרים והתמיכה במשפחותיהם.

כיום, האחריות כולה מוטלת על כתפי משפחות הנעדרים אשר קורסות תחת הנטל הכספי והנפשי. על המשפחות מוטלת החובה ליזום, לקדם ולממן את החיפושים אחר כל קצה חוט. העמותה מעניקה תמיכה למשפחות ואף מסייעת בחיפושים. חשוב מכך, היא הציבה לה למטרה להביא להקמת רשות לאומית לטיפול בבעיית הנעדרים, שתהווה גוף ממלכתי בעל סמכויות וכלי עבודה, שתרכז את המידע על הנעדרים, את הטיפול באיתורם ואת התמיכה במשפחות.

תהליך החיפוש אליו שותפות המשפחות מבטא פעולה אקטיבית. החיפושים אינם מסתכמים בניסיון לאתר את הנעדר עצמו: החיפוש מבטא כמיהה למה שאיננו – גוף הנעדר, אבל גם משמעות להיעלמותו, לחיים

 החדשים בלעדיו ולהכרה חברתית בסטטוס החדש אליו נכנסו בני המשפחה בעל כורחם. רבים מבני משפחות הנעדרים עסוקים לילות כימים בתהליך החיפוש הזה, יהיה תוכנו אשר יהיה. על אף חוסר הוודאות הנורא והיעדר הגיבוי הממסדי, המדינתי והחברתי הראוי, הם ממוטטים את הנחת הפאסיביות כמאפיין מרכזי של משפחות הנעדרים.

התאגדותם של משפחות הנעדרים בעמותת "בלעדיהם" לוקחת את האקטיביות שלהן אל עבר המישור הציבורי. לפתע, 529 הנעדרים זוכים לנוכחות חברתית ולנראות, הם כבר לא לבד. הנעדרים הם לא רק דניאל, ואבי, ולאוניד ועדי. הם לא עוד רק 'בעיה' פרטית, הם בעיה לאומית.

הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון

לכתבה המלאה באתר

ב 1/4/2015 ערכה עמותת ״בלעדיהם״ בכיכר רבין בתל אביב, שולחן סדר פסח מהודר שכלל שולחן ארוך, ערוך באופן מהודר עם צלחות ועם וכוסות ליין, מצות ובקבוקי יין.

על הכיסאות הונחו תמונות של 15 הנעדרים שמשפחותיהם הצטרפו בזמנו לעמותת ״בלעדיהם״ עם תמונות של אלמונים.

היה זה מיצג שמטרתו להעלות את נושא הנעדרים האזרחיים, (כיום למעלה מ 600) ואכן מאז, ולאחר פעולות נוספות שעשתה העמותה, עלתה המודעות לנושא הנעדרים האזרחיים.

הנעדרים האזרחיים עדיין לא זכו להכרה בחוק, ואנחנו מקווים שהדרך לשם תתקדם בקרוב מאוד. הדרך כבר סלולה וכבר הגענו לחצי הדרך.

חשוב לציין שמדובר פה בנעדרים האזרחיים שאינם קשורים לנעדרנו/שבויינו עקב 7 באוקטובר, ואנו כולנו מאחלים להם לחזור בשלום ולהתאחד עם בני משפחותיהם.